זה כל כך כואב שממש קשה לנשום

הכאב הזה חייב להיפסק,
אי אפשר ככה יותר!

הכאב הזה, שאני פוגשת כל פעם מחדש
באנשים שמגיעים שמגיעים אלי.

התלבטתי אם לספר על זה, הרי זה כ"כ פרטי..
והכאב כ"כ עצום.
רק שעם הזמן הבנתי כמה הכאב הזה
הוא נחלת רבים כל כך.
כמה שהוא ממש לא פרטי,
יותר דומה למגיפה.

המגיפה הלא מדוברת.

מגיפת הכאב נסתר, הסודי,
זו שלא מדברים עליה ורק ממשיכים
כאילו הכל בסדר..
להציג לעולם שאצלי 'הכל טוב'.

מה זו המגיפה הזו?
מגיפת ה- 7!
להרגיש "7". "הכל בסדר".
לא 5- קטסטרופה, לא 9 – מעולה. 7. 'בסדר'.
לא קרה הרי כלום נורא,
שגרה. בסדר.

חצי כוח!

האמת שבפנים זה הרבה פחות מ-7
אבל את זה כבר לא נעים להראות.

האמת שבפנים חלקנו, וגם אצלך זה ככה לפעמים,
מרגישים 'פחות', בנחיתות- מאיזו סיבה שעדין לא ברורה..

מסתובבים בחוסר נוחות, חוסר ביטחון, שפופים.
פועלים כשבפנים מקנן היסוס,
מנסים, מושכים גם שכשבפנים מפחדים פחד מוות
מהכישלון הבא.

איך אני יודעת? סיפרו לי. המונים!
וגם לי התחושה הזו לא זרה.
גם אני חוויתי 7 .. הבינוני הזה.

כשאתה 7, אתה לא נוכח, לא באמת חי.
החיוך מרוח- 7, רואים בעיניים, בתנוחת הגוף,
ואיש ה-7 מרגיש את זה בנשימה, בשינה, בעייפות, בטרדות.

הכל סתם.

וואו. .

לי זה נשמע כאב גדול מידי להשלים איתו.
ככה לתת לחיים לעבור? 7 ??

ומה אם חוסר הביטחון/היסוס/ חשש/ספק,
לא היו אופציה?
מה היה עולה באמת?

מה באמת מתבקש סוף סוף להתגלות?

האם את/ה מוכן/ה לפגוש את היופי שלך?
האם את/ה מוכן/ה לפגוש את הכוחות שלך?

האם את/ה מוכן/ה לפגוש באופטימיות? באהבה? בבטחון?

כי אם כן-
הספירלה עושה את זה.

בקלות ובפשטות.
בנחת.

אולי באמת מותר והגיע הזמן
לפגוש בטוב.

כי הוא כאן.

סופ"ש מעמיק, כייפי ומכונן.

רק טוב,

תמי דגים

החופש להיות

כתיבת תגובה לבטל