מי מקשיב לך?

סליחה, באמת סליחה.

יש מונח בפסיכולוגיה שנקרא אפולוגטיות. משהו 'קסום' כזה שבו אתה מוצא עצמך בהתנצלות מתמדת, בהתקפלות מבחינתי.

זה בא ממקום כל כך עמוק, זו לא סתם אמירת סליחה או הצטערות על משהו.

זה מרגיש יותר כמו "סליחה שאני קיים".

וזה נורא.

סליחה שאני קיים? סליחה?

קבלנו מתנה אדירה, יפהיפיה (נכון גם מאתגרת) ואנחנו מבזבזים אותה, שוחקים אותה עד דק בלא להיות מי שאנחנו.

לאנשים תמיד ולעולם יהיה מה להגיד, לייעץ, לכוון, להעיר, לכעוס עליכם.

אז מה? אז נקשיב, נראה אולי יש כאן משהו שווה בשבילי ואם לא? מה אז?

כשאנחנו במצב אפולוגטי אנחנו מאמינים למה שנאמר לנו ולא רק זאת אנחנו מיד מכילים את זה על עצמנו היינו- כנראה שזה נכון..

הרגש שיופיע עם זה הוא אשמה. כשאנחנו מכילים את שמוטח כלפינו נרגיש אשמה ומיד לאחר מכן- כישלון.

לא כייף.

אבל מילא לא כיף- לא מקדם.

כ"כ לא מקדם.

תראו, ישנה תמיד האופציה להאמין ואפילו לכווץ את עצמנו, לצמצם  למינימום ההכרחי.

יהיה נוח לכולם. אבל למה?

ישנה גם האופציה (המומלצת בזאת), לבחון-

  1. האם זה נכון? האם יש כאן משהו טוב עבורי?
  2. האם זה מקדם אותי?
  3. איך זה מקדם אותי?

כשמשהו מקדם אתכם, לכו על זה!

כשלא, כשממש גם פוגע בהרגשתכם וביכולת לפעול ? וותרו על זה.

זכרו, לאנשים תמיד יהיה מה לומר. אנשים לא אוהבים שמזיזים להם את סדרי העולם. רוב האנשים לא אוהבים שינויים. שזה לבדו הזוי, כי הכל בשינוי כל הזמן! הדבר הכי קבוע שיש הוא השינוי.. אז באמת מדהים לראות כמה לרובנו כ"כ קשה עם שינויים.

אנחנו בעצם רוצים שיגרה, שהדברים יזרמו כמו שאנחנו מכירים, יודעים ורגילים.

מצחיק, או לא, אבל אין סיכוי.

הכל זז. ומהר.

בחרו. איפה הכוח, למי אתם נותנים אותו. החוצה או אל עצמכם?

אתם יודעים הכי טוב מה נכון לכם.

היו בטוחים בכך, גם אם למישהו נראה אחרת. רק אתם יודעים מה טוב לכם.

(ויש תקופות שלא וגם זה בסדר).

צריך רק לשאול את השאלות הנכונות. אלה שמועילות, שמקדמות אתכם ולא אלה שמפילות חזרה אל השיפוטיות והביקורת, על זה כבר סיכמנו שאנחנו מוותרים, נכון?

וכשמישהו אמר לכם משהו- תודו לו. כי בכל דבר שנאמר יש משהו עבורכם. יש תובנה מקדמת עבורכם. לא, אני לא סותרת את עצמי, לא אמרתי לאמץ את שנאמר לכם במדויק אלא להקשיב ולראות שמה שנאמר קרוב לוודאי (אני מקווה) בא מאהבה אליכם, מדאגה לכם, מרצון שיהיה לכם טוב. גם אם התוכן לא מדויק, יש משהו טוב בשבילכם, שמקדם אתכם.

אז במקום להתנצל על עצם קיומכם המופלא- תמיד תשאלו איך זה עוזר לי? במה מקדם אותי?

רוצים להיות חופשיים עכשיו

לא רוצה לא רוצה לא רוצה ודי!!

לצאת מאזור הנוחות, לא כיף.. הרבה יותר כיף להישאר באזור המוכר, זה שהתרגלנו לו. ממש קשה לצאת אל האור, זה עלול לסנוור, אפילו להאט את צעדינו כי הרי אנחנו צועדים באזור לא מוכר, לא בטוח. ממש קשה להיות בתוך אי ודאות, אי יציבות, זה מפחיד וגם איש לא מבטיח לנו איזו פיסת נחמה שנוכל להיאחז בה.

ככה זה, כשאנחנו בוחרים בשינוי, מובנית בתוכו הטלטלה.

בתוך הטלטלה הזו, אם נוכל להיות ברגע הזה בלבד, מבלי לדאוג מה יקרה עוד רגע ומבלי להיאחז או לייחל לרגע שכבר עבר; נוכל לגלות שאי היציבות יכולה להיות גם- אי (של) יציבות וכך גם אי הודאות יכולה להפוך לאי (של) ודאות וכך בכול רגע ורגע אנחנו בתוך יציבות וודאות, מה שעוזר להגיע אל הרגע שאחריו שגם הוא אי-של-יציבות ואי- של- ודאות.וכולי וכולי.

האופציה לא להיות בשינוי משמעה הליכה לאחור. אנחנו או צומחים, מתקדמים ממשיכים ללמוד או נסוגים. אין מצב ללא תנועה.

שינוי הוא כמו לקלף מאיתנו משהו שכבר אין בו צורך, להשיל את עצמנו הישן..לטובה זה החדש.

ואנחנו מתמהמהים.. מפחדים לנוע, או מתחילים ומוותרים, כי קשה מידי, מאתגר, נורא לא נוח.. בשבילי האופציה של תנועה לאחור ממש לא הגיונית, מדכאת ממש. אז בוחרת כל פעם מחדש לצאת מאזור הנוחות, בוחרת לאתגר את עצמי, בודקת מחדש את יכולותיי, כוחותיי. והאמינו לי זה 'מה זה לא קל!

תראו מה נלסון מנדלה כתב-

 "הפחד העמוק ביותר שלנו הוא לא שמה אנו חלשים מידי.
הפחד העמוק ביותר שלנו הוא שאנחנו בעלי עוצמה שמעל לכל שיעור.
זה האור שבנו-לא האפלה שבתוכנו- שמפחיד אותנו יותר מכל.
אנו שואלים את עצמנו-איזו זכות יש לי להיות מבריק, יפהפה, מוכשר ואהוב? למען האמת איזו זכות יש לך לא להיות?
אין שום דבר נאור בלהצטמק כדי שאחרים לא ירגישו חסרי בטחון. ככל שניתן לברק שלנו להאיר, אנו מעניקים בלי מודע רשות לאחרים לעשות כמונו" .  נלסון מנדלה.

אני מוצאת עצמי כותבת על זה הרבה, פשוט כי אני בדיוק שם, כמו רבים מכם, כמו "נחום- תקום", נופלת וקמה, לא מוותרת. אין לי דרך אחרת אלא לצעוד בשביל ואם כבר אז עדיף לעשות את זה הכי טוב שאני יכולה.

לא עושה כאילו אין התמודדויות או קשיים, לא מייפה.

רק מתמידה, עם המון אהבה פנימה, עם מחילה ועם ראיית החזון.

להיות מי שאני – במלואי.

היו אתם, כפי שאתם – נהדרים!.

לספקנים- בבקשה להדפיס בגדול את דברי נלסון מנדלה, לתלות על המקרר- ולשנן!

באהבה רבה

תמי