הכי מעצבן שאומרים לנו את מה שאנחנו כבר יודעים
זה קצת כמו להגיד "אמרתי לך", שזה אולי
הכי מעצבן והכי פחות אמפטי.
הרבה מאוד פעמים הייתי בסיטואציה הזו
שאמרו לי את מה שכבר שמעתי, את מה שכבר למדתי,
והיה כ"כ מרגיז לשמוע את זה שוב,
כאילו כמו תגלית חדשה. גרם לי להרגיש כ"כ קטנה.
עד שלפני איזשהו זמן ראיתי סרט- "לתפוס את הרגע"
(שגם עליו כתבתי בעבר), ושמתי לב לשינוי מהותי.
מעבר לזה שהסרט המם אותי בכמה כל מה שמוצג שם
כבר ידעתי, ולא סתם ידעתי-
גם לימדתי- המם אותי שזה לא עצבן אותי!
לראשונה, (או לפחות לראשונה ששמתי לב),
לא הפריע לי לשמוע את מה שאני כבר יודעת
ולא סתם לא הפריע- שימח, הרגיע, ריגש.
וואו, הבנתי אז שאני כבר בשלב מתקדם של הישום.
כי בעצם על מה הכעס?
על זה שאנחנו יודעים אבל עדין "לא שם",
הכעס הוא על עצמנו שעוד לא הגענו, לא יישמנו.
ופתאום במקום כעס היתה שמחה.
כמו להגיע ליעד נכסף ולחוות את זה ממש קורה.
תחושת שחרור גדולה. לגיטימציה, תנופה אדירה
וקבלה עצומה- קבלה עצמית.
ההבנה שמה שקובע הוא מה שאנחנו עושים
ולא מה שאנחנו יודעים!
ההבנה שיישום, הלכה למעשה, הוא שם המשחק
וכדי לשחק צריך להיות על המגרש.
לחוות, לחיות, להסתכן, להרגיש, לטעות, ליפול,
לקום והכל מההתחלה.
כמו בספורט, כמו בעסקים, כמו באהבה,
כמו בכל דבר בחיים.
בספירלה אינסופית של תנועה.
תנועה מתמדת שחוזרת על עצמה.
התנודתיות ועוצמת הגלים הם שמשתנים.
עכשיו- כבר מחכה לשמוע שוב את מה שיודעת!
יודעת כבר שחזרתיות חשובה ונכונה להטמעה אמיתית.
נכונה ליצירת שינוי.
ולפעמים השינוי נראה רק אחרי תקופה..
יש בי רק תודה גדולה על התזכורת.
ואם התעצבנתי אני כבר יודעת-
יש כאן משהו בשבילי לעבודה, הבהרה נוספת.
וגם על זה מודה.
הסדנא הקרובה היא בדיוק על זה,
על התנהלות עם מצבי הרוח,
על למידה חוזרת, על הקשבה פנימה.
עם כלים מעשיים ומיידיים להתנהלות מדויקת יותר.
מזכירה שההרשמה המוקדמת והמוזלת
היא רק עד ה-28.2.13.
היו ברוכים,
תמי דגים
החופש להיות
תמר דגים - ריפוי שלם 