"תפוח אדום מתוק גבוה מידי על העץ"- האם החמצה היא גנטית?
את כמו תפוח אדום, מתוק, גבוה מידי על העץ..
את המשפט הזה אמר לי לפני שנים מישהו שכנראה אהב אותי ולא העיז.. הייתי בשבילו בלתי ניתנת להשגה.. כ"כ בלתי ניתנת להשגה שהוא אפילו לא ניסה..
לפעמים אנחנו כמהים למשהו, מדמיינים איך היינו יכולים להיות.. מה היינו יכולים להיות..
ומרוב שהפער בין איך שאנחנו תופשים את עצמנו לבין מה שאנחנו תופשים כאפשרי לנו הוא עצום- אנחנו מראש מוותרים. חונקים חלום או כמיהה, דוחקים הצידה את מה שבאמת אנחנו רוצים, את מה שבאמת מרגש אותנו.
הפער של בין להיות מה שהיינו יכולים או רוצים לבין מה שיש הוא לעיתים מכאיב ממש.
הכאב של להיות 'ליד' הדבר האמיתי.
בין אם זה בחיים המקצועיים ובין אם זה בחיים האישיים תחושת כאב ההחמצה והתקיעות מובילים לייאוש והסתגרות.
קראתי לאחרונה, שוב, את הספר "לכל אדם יש שביל" של אורניה יפה-ינאי, פגשתי שם בצלילות כואבת אמת שהפתיעה אותי.
השאלות עד כמה אנחנו מעיזים לצאת מגבולות עצמנו, עד כמה אנחנו יוצאים מאזור הנוחות או מהמקובל, עד כמה אנחנו מוכנים בכלל לפגוש בשאלה אם טוב לנו, עד כמה אנחנו מעיזים לחלום וללכת עם החלום; קשורות כולן לעד כמה אנחנו מוכנים להודות במצבנו.
לפעמים נוח יותר להישאר במצב תקוע כי המשמעות של שינוי כרוכה בתזוזה גדולה מידי, אל הלא נודע.
לרוב אנשים עושים שינוי רק כשכבר ממש אי אפשר יותר, רק כשמגיעים מים עד נפש או שקורה אירוע חיצוני שעוצר.
חקרת את זה פעם? האם חוסר שביעות רצון זה משהו משפחתי אצלך?
בספר הזה אורניה ממליצה לבחון את "המסורת המשפחתית" לגבי זוגיות, אהבה, מימוש, דיכאונות, הצלחה או אי הצלחה.
אני מוסיפה גם שכדאי לבחון אצת מידת האמונה העצמית, האומץ, הכנות, היכולת לעמוד באתגרים.
הנפלא הוא שכל מה שיתגלה אינו בחזקת גזירת גורל עבורך. הכול, הכול ניתן לשינוי.
צריך רק לבחור.
מותר לך לבחור מה נכון וטוב לך, לחייך.
דרך המסורת המשפחתית הזו אנחנו בעצם מסכימים להעיז להסתכל על ההורים שלנו בעיניים של בוגרים ולא כילדים.
כן, סוף עידן התמימות! כואב ככל שיהיה, אובדן התמימות מצמיח אותנו אל הבוגר שאנחנו רוצים לממש ולהיות.
אני לא מתכוונת להפגנת כעס בלתי פוסקת, זה דווקא המקום הילדי יותר, אלא דווקא להתבוננות מפוכחת, בוחנת, ממקום שקול ורגוע יותר.
ממקום שברור לכך שחקירת ההיסטוריה המשפחתית יכולה להאיר חלקים רדומים בך, יכולה להבהיר את מקור החסמים שלך.
ובאמת, מצאתי את עצמי בתקופה האחרונה 'נסוגה' שוב אל עצמי, שוב לחקור מה האמת שלי. לא תמיד פשוט לפגוש בה, באמת.
אני לא יכולה אחרת, כנראה. ועם כל הכאב או התדהמה תמיד רווח לי בחיק האמת.
שם מגלה את האהבה והשקט.
יש מצבים שנרגיש שאסור לנו להיות מי שאנחנו רוצים, שיש עלינו עול של המשך דורות או ציפיות מאיתנו. זה נחמד רק שזה הדבר הכי רחוק מאושר ושביעות רצון. לפעמים אנחנו כבר לא יודעים מה רצינו או מה אנחנו רוצים. לפעמים אנחנו אפילו לא מעיזים לחשוב על זה.
כשאנחנו חוקרים את עצמנו, את עברנו- לא כדי לחפור ללא תכלית, אלא כדי להבין ולהשתחרר, אנחנו בעצם המעשה הזה מעוררים השראה לאחרים.
המחשבה על מה אנחנו מנחילים לילדינו, איזו מסורת סמויה, איזו צידה אנחנו נותנים להם לדרך, מעסיקה אותי. חשוב לי לאפשר להם להיות חופשיים לבחור, גם כשזה לא נראה לי. רוב הפעמים שזה לא נראה לי זה כי אני שבויה באיזו תפיסה שאפילו לא שלי.
אז האם באמת יש לנו זכות לא לממש את עצמנו?
נלסון מנדלה כתב על כך באופן המדויק ביותר:
"הפחד העמוק ביותר שלנו הוא לא שמא אנו חלשים מידי.
הפחד העמוק ביותר שלנו הוא שאנו בעלי עוצמה שמעל לכל שיעור.
זה האור שבנו- לא האפילה שבתוכנו- שמפחיד אותנו יותר מכל.
אנו שואלים את עצמנו- איזו זכות יש לי להיות מבריק, יפהפה, מוכשר ואהוב?
למען האמת איזו זכות יש לך לא להיות?
אין שום דבר נאור בלהצטמק כדי שאחרים לא ירגישו חסרי ביטחון.
ככל שניתן לברק שלנו להאיר,
אנו מעניקים בלי מודע רשות לאחרים לעשות כמונו".
לכו והאירו.
לכו וממשו.
תמר דגים - ריפוי שלם 