האם החמצה היא גנטית?

"תפוח אדום מתוק גבוה מידי על העץ"- האם החמצה היא גנטית?

את כמו תפוח אדום, מתוק, גבוה מידי על העץ..
את המשפט הזה אמר לי לפני שנים מישהו שכנראה אהב אותי ולא העיז.. הייתי בשבילו בלתי ניתנת להשגה.. כ"כ בלתי ניתנת להשגה שהוא אפילו לא ניסה..

לפעמים אנחנו כמהים למשהו, מדמיינים איך היינו יכולים להיות.. מה היינו יכולים להיות..
ומרוב שהפער בין איך שאנחנו תופשים את עצמנו לבין מה שאנחנו תופשים כאפשרי לנו הוא עצום- אנחנו מראש מוותרים. חונקים חלום או כמיהה, דוחקים הצידה את מה שבאמת אנחנו רוצים, את מה שבאמת מרגש אותנו.

הפער של בין להיות מה שהיינו יכולים או רוצים לבין מה שיש הוא לעיתים מכאיב ממש.

הכאב של להיות 'ליד' הדבר האמיתי.

בין אם זה בחיים המקצועיים ובין אם זה בחיים האישיים תחושת כאב ההחמצה והתקיעות מובילים לייאוש והסתגרות.

קראתי  לאחרונה, שוב, את הספר "לכל אדם יש שביל" של אורניה יפה-ינאי, פגשתי שם בצלילות כואבת אמת שהפתיעה אותי.
השאלות עד כמה אנחנו מעיזים לצאת מגבולות עצמנו, עד כמה אנחנו יוצאים מאזור הנוחות או מהמקובל, עד כמה אנחנו מוכנים בכלל לפגוש בשאלה אם טוב לנו, עד כמה אנחנו מעיזים לחלום וללכת עם החלום; קשורות כולן לעד כמה אנחנו מוכנים להודות במצבנו.

לפעמים נוח יותר להישאר במצב תקוע כי המשמעות של שינוי כרוכה בתזוזה גדולה מידי, אל הלא נודע.

לרוב אנשים עושים שינוי רק כשכבר ממש אי אפשר יותר, רק כשמגיעים מים עד נפש או שקורה אירוע חיצוני שעוצר.

חקרת את זה פעם? האם חוסר שביעות רצון זה משהו משפחתי אצלך?
בספר הזה אורניה ממליצה לבחון את "המסורת המשפחתית" לגבי זוגיות, אהבה, מימוש, דיכאונות, הצלחה או אי הצלחה.

אני מוסיפה גם שכדאי לבחון אצת מידת האמונה העצמית, האומץ, הכנות, היכולת לעמוד באתגרים.

הנפלא הוא שכל מה שיתגלה אינו בחזקת גזירת גורל עבורך. הכול, הכול ניתן לשינוי.

צריך רק לבחור.

מותר לך לבחור מה נכון וטוב לך, לחייך.

דרך המסורת המשפחתית הזו אנחנו בעצם מסכימים  להעיז להסתכל על ההורים שלנו בעיניים של בוגרים ולא כילדים.

כן, סוף עידן התמימות! כואב ככל שיהיה, אובדן התמימות מצמיח אותנו אל הבוגר שאנחנו רוצים לממש ולהיות.

אני לא מתכוונת להפגנת כעס בלתי פוסקת, זה דווקא המקום הילדי יותר, אלא דווקא להתבוננות מפוכחת, בוחנת, ממקום שקול ורגוע יותר.

ממקום שברור לכך שחקירת ההיסטוריה המשפחתית יכולה להאיר חלקים רדומים בך, יכולה להבהיר את מקור החסמים שלך.

ובאמת, מצאתי את עצמי בתקופה האחרונה 'נסוגה' שוב אל עצמי, שוב לחקור מה האמת שלי. לא תמיד פשוט לפגוש בה, באמת.

אני לא יכולה אחרת, כנראה. ועם כל הכאב או התדהמה תמיד רווח לי בחיק האמת.

שם מגלה את האהבה והשקט.

יש מצבים שנרגיש שאסור לנו להיות מי שאנחנו רוצים, שיש עלינו עול של המשך דורות או ציפיות מאיתנו. זה נחמד רק שזה הדבר הכי רחוק מאושר ושביעות רצון. לפעמים אנחנו כבר לא יודעים מה רצינו או מה אנחנו רוצים. לפעמים אנחנו אפילו לא מעיזים לחשוב על זה.

כשאנחנו חוקרים את עצמנו, את עברנו- לא כדי לחפור ללא תכלית, אלא כדי להבין ולהשתחרר, אנחנו בעצם המעשה הזה מעוררים השראה לאחרים.

המחשבה על מה אנחנו מנחילים לילדינו, איזו מסורת סמויה, איזו צידה אנחנו נותנים להם לדרך, מעסיקה אותי. חשוב לי לאפשר להם להיות חופשיים לבחור, גם כשזה לא נראה לי. רוב הפעמים שזה לא נראה לי זה כי אני שבויה באיזו תפיסה שאפילו  לא שלי.

אז האם באמת יש לנו זכות לא לממש את עצמנו?

נלסון מנדלה כתב על כך באופן המדויק ביותר:
"הפחד העמוק ביותר שלנו הוא לא שמא אנו חלשים מידי.
הפחד העמוק ביותר שלנו הוא שאנו בעלי עוצמה שמעל לכל שיעור.
זה האור שבנו- לא האפילה שבתוכנו- שמפחיד אותנו יותר מכל.
אנו שואלים את עצמנו- איזו זכות יש לי להיות מבריק, יפהפה, מוכשר ואהוב?
למען האמת איזו זכות יש לך לא להיות?
אין שום דבר נאור בלהצטמק כדי שאחרים לא ירגישו חסרי ביטחון.
ככל שניתן לברק שלנו להאיר,
אנו מעניקים בלי מודע רשות לאחרים לעשות כמונו".

לכו והאירו.
לכו וממשו.

אז? אוהבים או לא?

אהבה- עניין של החלטה?

האם אפשר להחליט לאהוב? האם אפשר להחליט ששמים הכול בצד, פותחים את הלב ונותנים לאהבה פשוט להיכנס?!

אנחנו כ"כ כמהים לאהבה ובכלל לא ברור מה זה.
מן תחושה כ"כ אמורפית, בלתי ניתנת להסבר; של תכונה, התרגשות שמחה- הכול ביחד.

לפעמים אנחנו פשוט פוגשים בה, בלי לתכנן, מבלי להתכונן, היא מופיעה ואנחנו עולזים כילדים. לפעמים היא מפעפעת לאט, מחלחלת בזהירות ובביטחון אל עומק ליבנו.
היא מביאה איתה משב רוח רענן, שמחה שקטה כזו, או יתר פעלתנות.
מעוררת תחושת חיות שאולי נרדמה או נשכחה.

ובאמת שאפשר היה לחשוב שמדובר באהבה הרומנטית, הזוגית.
אז כן, גם. אבל ממש לא רק.

האהבה מן הסתם נמצאת בכל מקום, אז למה אנחנו ממשיכים לחפש אחריה?
הרי אם היא בכל מקום, בכל זמן ובכל מצב אז כל שיש לנו הוא להיות. להיות בנוכחות.

האהבה הרומנטית וכל אהבה שהיא מתאפשרת ומתממשת כשהאהבה אל עצמנו נוכחת.

כשאנחנו מסכימים לפתוח את הלב אל עצמנו, אל מי שאנחנו, אל עומק הווייתנו.
מה זה בכלל אומר?
מה זה לפתוח את הלב אל עצמנו? הרי כולנו מקשיבים לקול הפנימי שבנו,
לכולנו אינטואיציה, תחושות של 'נכון / לא נכון',
איך פותחים את הלב? (בלי ללכת לניתוח..)
איך ניתן לאהבה להיכנס אלינו, או- איך באמת ניפתח לאהבה שבנו?

אני מאמינה, יודעת ומרגישה שהתוצאה של התהליך הזה היא שאנחנו מרגישים שמחים ושלמים עם מי שאנחנו. מוקירים תודה על היותנו.
מצויים במרחב מחויך של שקט פנימי. מרגישים בטוח.
איך מגיעים לשם?!
זה דווקא פשוט, זמין ואפשרי לכל אחד.

מניסיוני, ראיתי, שכשאנחנו מוכנים לפגוש את החלקים הפחות זוהרים בנו,
כשאנחנו מוכנים לחבק בנו את אותם חלקים 'לא יפים' שלנו במקום לרצות להעיף אותם,
כשאנחנו אפילו מוכנים לראות את החסרונות שלנו כיתרונות,
כשאנחנו פתוחים לקבל אותם בחמלה וסלחנות, משהו מתרכך בנו וניפתח.
פתאום קל יותר לנשום, קל יותר לחייך.

וכשאני נושמת ומחויכת ניפתח מעיין שלם של רכות וטוב.
וכן אהבה.
אהבה לעצמי
אהבה לעולם
אהבה לבריאה
אהבה לבריות. באשר הן.

מתי זה קורה לי? מתי שאני בוחרת; עם הגשם, עם השירים, כשאני צוחקת, כשאני מחבקת, כשאני נושמת.

ואהבה?
משם מתחיל הכל, ממנה ממשיך הכל.
איתה ודרכה מתממש הכל.
היא הטעם להכול. .

בברכת אהבה גדולה
תמי

סין, בודהיזם ושאר מיני ירקות

סין, בודהיזם ושאר מיני ירקות.

פעם, במאה הקודמת, לפני יותר מ-20 שנה, למדתי סינית.
האמת, שכשאני מתחילה את הפוסט הזה האסוציאציה שלי היא "דלתות מסתובבות".

בכל נקודת זמן בחיים יש לנו בחירה.
ובכל בחירה שנבחר נאבד את כל האופציות האחרות.
אחרי שלא התקבלתי לארכיטקטורה הלכתי ללמוד לימודי מזרח אסיה, בידיעה גמורה שזה לא יהיה התחום המקצועי שלי.

ויתרתי על אהבתי לעיצוב לטובת לימודי המזרח.

לימים התבהר שאהבתי לעיצוב לא חלפה וזה עוד נותר כחלום למימוש.
הדבר החשוב עוד יותר שהתבהר כעבור עשור וחצי הוא שגם לימודי המזרח לא היו לשווא.

סמוך מאוד לסיום לימודי הע"ס, כשאני עובדת סוציאלית צעירה ואם צעירה ("הילד" עוד רגע נוהג..), פניתי לתחום לימודי גוף-נפש, לתחום המודעות הרוחנית או הרחבת התודעה אל מעבר מה שנראה בעיניים ומורגש בחושים הפיסיים שלנו.

נפתח בפני עולם שהקסים אותי, הפעים אותי, ריגש אותי ויותר מהכול נגע בי עמוקות.

היום, 15 שנה אחרי, אני מבינה שהמסלול שלי כמטפלת גוף-נפש נסלל עוד בלימודיי את המזרח, עוד לפני הע"ס. ומאז כל כלי או דרך שהוספתי רק הצטרף והעשיר את מה שכבר היה בי.

היום, כשאני מלמדת התפתחות אישית, נקשרים לי כל הקצוות.
הארציים, הרוחניים, הגשמיים והתודעתיים.

הייתה סיבה טובה למסלול הזה שלי, לכל העושר הזה שאספתי, לתהליכים שעברתי.

היום, כשאנחנו חיים בארץ מערבית (פחות או יותר), ופתוחים לתורות המזרח,
המטוטלת הזו שבין הרוח והחומר חזקה אולי יותר מכל זמן קודם.

אנחנו חיים בדור שעסוק מאוד בשאלת המימוש.
עסוקים בשאלות שדור הסבים שלנו לא חשב אפילו להעלות.
אנחנו "מרשים" לעצמנו לתהות, להתבלבל, להתמהמה, לבדוק מה נכון לנו ומה לא, מעיזים לבחור.
ואיזה מזל שכך. עם כל הקושי זה גם כ"כ נפלא.
פשוט נפלא.
מחבר לייפי החיים.

ככה אנחנו מתחברים למהות האמיתית שלנו.
למאוויים האמיתיים שלנו, לכוחות שלנו. לכן גם הפוטנציאל למימוש הייעוד גבוה.

התנועה הזו שלנו בין המהות הרוחנית למהות הממשית, הארצית, היא תנועה מקדמת, מזרזת התפתחות.

מעלה את תדר התודעה הכללי.

ומה שקסום- אין לזה גיל ואין לזה פג תוקף.
זה מתאים תמיד ולכל אחד, בכל זמן.

אז אני קשובה, פתוחה לרוח, לשינויים, לגילויים, לתדר נשמתי ולומדת.
לומדת את כללי העולם הגשמי, את כללי העולם הרוחי- ואת כללי השילוב ביניהם.

כי אני כאן, על הארץ ורק כשאני נוכחת במציאות חיי, בכנות, אני יכולה גם להמריא ולעוף אל על אל מחוזות הרוח הנשגבים.

כמה טוב.

גם וגם. בו זמנית.
בתנועה ספירלית אינסופית.

לכן גם קראתי לשיטת הטיפול שלי- אמנות הטיפול בגישת הספירלה.

זו התנועה- תמידית ואינסופית מעלה מטה,
בין רוח וחומר בין שמין וארץ.
ורק מהתנועה הזו ניגע גם בעומק פנימיותנו.

האם הסנדלר באמת הולך יחף?

האם הסנדלר הולך יחף?
המשפט השגור הזה אולי שחוק ובכל זאת נמצא בשימוש נפוץ כל כך.
אנשים אוהבים להראות לך איפה טעית, איפה כשלת, כמעט שמחים שלך גם לא הלך..
וחשבתי על זה, זה הרי מייצר עוד מאותה 'נפילה'.
נותן עוד 'חומר' למוח לייצר עוד ממה שלא רצינו.
חשבתי על זה שאולי זה מרגיע את הפחדים של מי שמשתמש במשפט הזה, אולי זה לרגע אומר, הנה גם 'הוא' ככה, לא רק אני.
כאילו נותן לגיטימציה לכישלון או לאי ההצלחה.
אז האם באמת הסנדלר הולך יחף?
האם מעצם זה שהסנדלר מתקן גם את נעליו זה מצביע על יחפותו?
הכאב של ללכת יחף, כמו שאומרים, הוא עצום. הוא נחווה ככישלון שבכישלונות כי הרי 'אתה אמור לדעת..'
הוא עצום כי גם הציפייה מעצמך היא שתדע, הרי יש לך את הכלים..
זה מכניס לסחרור שאם לא שמים אליו לב בזמן זה יקשה על ריפויו.
חוסר הלגיטימציה להיות אותנטי חובק כמעט כל מקצוע וכמעט כל אדם ובאמת אני שואלת את עצמי, את מטופליי, את הסטודנטים שלי, כמה באמת, ממש, מותר לך להיות אתה?! כמה מותר לך גם להיות 'חלש'? ומה זו בכלל חולשה?
אנחנו תרבות שמבקשת מאיתנו להיות חזקים או להראות חוזק כמעט 100% מהזמן, והמחיר על כך מתבטא ביותר ויותר אנשים מדוכאים, חסרי שמחת חיים, נעים מכוח האינרציה ומנסים רק לשרוד.
מחיר די כבד ביחס למתנה האדירה שניתנה לנו- מתנת החיים.
והחוזק הזה הוא הרי מסכה. מסכה מאסיבית כמו בטון שאנחנו נושאים על עצמינו.
וכשיש עלינו מסכה- זה כבד.
וכשיש עלינו מסכה- אין אוויר.
וכשאין אוויר- אין חיים.
ואנחנו בוחרים בכל פעם מחדש לשלם את מחיר חוסר החיות. מתמיה ממש.
לא סתם אמרו המורים הרוחניים ש40 הוא גיל התבונה. גיל שבו עושים אולי חשבון נפש ראשון אמיתי על 'מי אני – מה אני- ומה אני רוצה'.
אנחנו בדור שיותר ויותר שפר מזלם של הצעירים לחיות בו כי גיל חשבון הנפש ה"מותר" ירד.
איזה יופי של התפתחות חברתית ורוחנית. כבר לא 'חייבים' לחכות לגיל 40.
מותר גם בשנות ה-20. ואפילו קודם. (ומותר גם אחר כך.. בכל גיל!)
ככל שאנחנו מתקדמים עם שנות ה-2000 כך הלגיטימציה לתהליכי מודעות הופכת רווחת יותר, אנשים כבר לא יכולים להתעלם יותר מהשאלות המנקרות בהם, אנשים כבר לא יכולים להתעלם מחוסר הנוחות ואי שביעות הרצון שלהם,
אנשים מבינים שהתעלמות מהסוגיות האלה עלולה לייצר מחלה פיסית- וזה כבר מחיר שלא כל כך מוכנים לשלם..
אנשים רוצים, ובצדק, שיהיה להם טוב.
ומותר.
ממש מותר. אפילו רצוי.
בחנתי את עצמי לאחרונה, בחנתי את רף הבושה/ פחד/ הסתגרות כתוצאה מממצב שהייתי בו. ברגע הראשון שלקח כמה ימים ארוכים.. אכן הסתגרתי ואפילו נבהלתי ובעיקר ממש רציתי לשנות את המצב- עצבות עמוקה ודאגה רבה.
הדבר הבא שראיתי הוא שאני אחרת הפעם, כל כך אחרת ממצבים דומים קודמים.
וזה שימח אותי והרגיע (קצת).
מה שהיה שונה היה הקבלה שהייתי בה. השקט בתוכי שנכח ונשאר למרות הכאוס החיצוני שהיה.
וזה חידוש מרענן.
מה שנקרא I walk the talk כי במקום להרגיש סנדלר יחף הרגשתי שאני נמצאת לגמרי במהות, במרכז של מה שקורה לי. והרי זו עבודת המודעות.
להיות נוכח. כאן ועכשיו. ולאפשר לעצמך להרגיש את כל מה שקורה.
אז היו מי שחושבים, בראיה מבחוץ, שזו "יחפנות". אני מרגישה נוכחות. מרגישה אמת.
המדהים הוא שזה מיד מחבר לכוחות, לעוצמות וליכולת ההתמודדות, למציאת פתרונות. מתוך מקום שקט- וכל כך לא יחף.
זה אפילו מצחיק- הציפייה הסמויה, ואולי לא ממש סמויה, היא שמי שעוסק בטיפול לא יחווה קשיים רגשיים..?
המשמעות של זה היא שמי שעוסק בטיפול לא יחיה?
כי אנחנו חיים כשאנחנו מרגישים. נקודה.
ובשביל להרגיש נדרש גם אומץ. להעיז 'להיות שם'.
זה גם המקום שגם מחולל תפנית. רק כשאנחנו מסכימים באמת להיות במה שיש, רק כשאנחנו מכילים בכנות את עצמנו, שם גם היופי והריפוי.
אז בפעם הבאה שבא לכם להגיד למישהו- הסנדלר הולך יחף'- תעצרו שנייה ותראו מה זה אומר לגביכם..
האם התעורר פחד מהמצב של זה ששיתף אתכם? האם זה פגש מקום אמיתי בתוככם שלא נעים להיפגש בו?
במקום להשליך החוצה את הפחד הזה- רק תישארו. תנשמו שם. לא תתפוררו- מבטיחה.
במקום זה תפגשו אמת בכם. אמת מעצימה- גם אם מכאיבה.
ויותר מזה- תישארו חברים, תומכים, למי שאולי זקוק לכם כרגע. והחברות היא בזה שלא תחלישו.
הסנדלר הולך יחף- זה כמו יריקה בפנים. זה מקטין ומשאיר את האחר בבדידותו. זה הפוך מחיבוק.
וזה מה שאנחנו עושים כשאנחנו נבהלים או חסרי אונים- זורקים החוצה. אז אל.
חיבוק תמיד עדיף.
הרבה אהבה
תמי