סוכות וספירלה?

חג האסיף.
אוספים את היבול, נאספים פנימה.
יחד עם התבואה והיבולים, גם אנחנו,
אוספים את פירותינו,
וכמו בסיום מחזור חקלאי, עם תחושת שמחה,
נערכים לקראת מחזור חדש של עבודת אדמה וזריעה.

מה נזרע השנה?
מה נרצה לקצור?
כל כך הרבה טמון בזרעים, בתנאי גידולם, במים.
המים.
למים משמעות נוספת מלבד ההזנה,
הם שוטפים, מנקים,
מאפשרים לנו להשיל את המיותר.

מה נבחר להשיל?
ממה נתנקה?

אז מלבד כמובן חג שמח,
מזמינה אותך להתחבר לקשר ללימודי הספירלה
שמתחילים ב-21.10.
הנה כל הפרטים
יש להירשם ולחזור אלי במייל חוזר
(עם שם, מייל, כתובת דואר וטלפון)

חוג הספירלה

אתם מקבלים ממני מיילים- הגיגים כבר זמן רב, (האמת, מדצמבר 2010!), חלקכם הצטרפתם אולי רק לאחרונה ולומדים להכיר אותי.

הפעם אני רוצה גם להכיר אתכם, אין כמו קשר אישי!
ולכן- פותחת את ביתי ל-10 אנשים, כהתחלה, להצטרף אלי ללימודי הספירלה.

מה היא הספירלה? גישת טיפול- התפתחות שפיתחתי במהלך הזמן שמשלבת את תובנותיי וניסיוני בכל מה שקשור לתהליכי מודעות והתפתחות ומשלבת את הכלים המעולים שאספתי.
כלים רבי עוצמה, מחוללי שינוי- לחפצים בשינוי, כמובן.
גישת הספירלה אומרת  שאנחנו נעים במעגלים, אינסופיים ובנוסף אנחנו חוזרים ונעים באותם מעגלים שוב ושוב

תנועת הספירלה היא החשובה-
אנחנו עולים ויורדים בה לסרוגין, נעים בין שמים וארץ, בין תכנים, מעגלים, קיומיים, גשמיים ובין תכנים, מעגלים, רוחניים יותר.
הספירלה היא אינסופית, תמיד בתנועה, אנחנו תמיד בתנועה,
אך בשונה ממערבולת (שזו למראית עין אותה תנועה), המערבולת שואבת אותך למצולות ובמהירות ואם תתנגד זה רק יקרה מהר יותר..
הספירלה היא תנועה פתוחה, נושמת, תנועת הספירלה רכה, בקצב שלך, מצמיחה.
הבנת חוק הספירלה מביא שקט כי אנחנו יודעים שאנחנו בתנועה כל הזמן, בשינוי כל הזמן

מתוך כך נולדה בי גם ההגדרה המעודכנת לגבי עצמי- בהיבט המקצועי-
אני מורה לשקט ולאהבה.

עוזרת למצוא את השקט
עוזרת להתחבר לאהבה.
וכמה כיף שיכולה לחלוק את כל הטוב הזה עם העולם. איתך!.

מזמינה אותך להתנסות בחוויית למידה אחרת, חווייתית, מאפשרת, מחברת- אותך לעצמך!
כדי שיהיה לך טוב, כדי שיהיה לך עוד יותר טוב.

10 שיעורים שמתחילים ב-21.10.12,
ימי א' בבוקר בין 10:00-12:30, 
ביעד, משגב
בחינם!. כן, ללא עלות!
רק דונה (תרומה כטוב ליבך/רצונך).

יש כבר 4 נרשמים. יש מקום לעוד 6 בלבד!.

על מה נדבר? 
על הפחדים המעכבים
על האוטומטים שלנו
נגלה מי אנחנו ומה החזון שלנו
נקבל כלים עדכניים ומדוייקים להתמודדות, גילוי ושינוי

ובחינם!
למה? ככה!.
כי אני בחגיגת נתינה
כי אני רוצה לפגוש אותך
כי אני יודעת שאני יכולה לעזור לך להתקדם

יש צורך להירשם כדי שאוכל לעדכן בפרטים.
יש המלצה להפיץ בין יקיריך. 

חג נהדר ושמח

תמי דגים

החופש להיות

את חייבת! כי ככה צריך!

כתבתי כבר על זה שאין שעמום..
איך שכתבתי את זה היו לי יותר רגעי "שעמום", שפתאום היה איזה ואקום
ולא היה לי מה לעשות.

ממש. חחח.
ה- To do list שלי היא אינסופית.
כל פעם עוד רעיונות, נובעים בלי הרף, שנרשמים על הדפים הצהובים שלי.
וממתינים..
שיהיה לי חשק, שיהיה לי כוח, שהזמן יתאים, ש"ירגיש לי נכון".
פעם, לא מאוד מזמן, נאבקתי בזה ממש, הייתי כל הזמן בלחץ של- 'אני חייבת לעשות, להספיק'. כל הזמן היה משהו שצריך לעשות, זה הטריף אותי.
שנים, אבא שלי האהוב כ"כ, 'יושב לי על ראש' עם כל הצַריכים האלה.
כל הזמן צריך. חייבים. כי ככה זה.
אפילו כשאני כותבת את זה אני כבר לא נושמת טוב.

דרך החיים למדתי, שהמטוטלת בין הקצוות ולא משנה מה הם,
בתחילה נעה בקשת גדולה ובמהירות ולאט לאט נרגעת,
הקצוות כבר לא כ"כ קצוות, הקשת קטנה יותר (המרחק בין הקצוות קטן יותר)
והקצב איטי יותר.
מאפשר נשימה, מאפשר שפיות.

תמיד ולעולם יהיה מה לעשות!
ככה אנחנו. רוצים להשיג, להגיע, להצליח, לעשות משהו משמעותי בחיינו.
וזה יופי.

רק שהיום אני מבינה יותר את המשמעות של "ללא מאמץ".
ללא מאמץ לא אומר ללא עבודה או ללא השקעה, לא אומר לשבת ולחכות לנס.
ממש לא.
ללא מאמץ, מבחינתי, זה בדיוק מהמקום של לוותר על ה'צַריכים', להרפות.
לאפשר לדברים להתהוות כפי שהם צריכים באמת להיות, מבלי לדחוק בהם,
לאפשר זמן, פניות, להתכוונן נכון אל הדברים. ואז לעשות.

רגעי "השעמום" האלה, הם רגעי התהוות. אין באמת ואקום.
אז במקום ביקורת נוקבת ונוגסת של- אין לי חשק/כוח/ לא נכון../לא בסדר,
אני עוצרת ויודעת שמשהו מתבשל, ומכבדת את קצב הבישול שלי.
(שלעיתים איטי- אבל זה כבר שיפוטי, ואמרנו שבלי..)

יודעת שזה לא כי אין לי חשק (למרות שגם זה לגיטימי מידי פעם),
אלא כי משהו בי מבקש רגע לעצור, להמתין.
כבר יודעת על עצמי שלא יכולה ללכת לפי קצב של מישהו אחר,
(לא) בעסק, (לא) בבית, (לא) בספורט.
יש לי את הקצב שלי! שלי! ואני מכירה אותי. היטב.
רק אני מכירה אותי כ"כ טוב.

אסור לי להידחק למשהו שאינו תואם לי.
זו יכולה להיראות טיפשות או עצלות וזה יכול להיות אומץ.
ללכת בקצב שלי.

לא בנויה כבר לטיולים המוניים, להכתבה חיצונית למה שנכון.
כן מוכנה ללמוד, להיפתח לחידושים. כל הזמן.
ועדין- בכל פעם מחדש אבדוק שזה תואם לי.
לי ולשינויים שעוברת.
כי מה שתאם לפני שנתיים כבר לא תואם לי היום,
ומה שחשבתי שאולי לא יתאים, ממש מתאים עכשיו.
ככה, בתנועה זורמת, פתוחה,
בספירלה.
תנועה עגולה, פתוחה, נושמת, רכה.
ואז מופיע כל היופי.

אחרי זמן בישול שהיה אולי ארוך בעיני,
אני יכולה להפציע על שלל רעיונות וכוח לביצוע של ארבעה אנשים.
ואז שוב נחה..
עד לפרץ הבא.
וכשכבר מכירים (אני את עצמי), ומכבדים (את הקצב),
אז זה ללא מאמץ.

יופיי הייי

רוצים ללמוד איך?
זה פשוט.
לימודי גישת הספירלה כבר כאן.
יום א' שקצת אחרי החגים- ה- 21.10.12, 10:00-12:30,
10 שעורים, עד סוף דצמבר 2012.
ביעד, משגב.
(ממרכז הארץ- הפוך לפקקים- שעה וחצי, 40 דק' מזיכרון, 1/4 ש' מכרמיאל).

זה הזמן לחזור אלי במייל חוזר ולהירשם!
הסלון היפה שלי יכול להכיל 10 אנשים ללמידה כזו.
(הקפה והנוף המהמם- עלי).

מזכירה שהלימודים הם בעלות- חינמית. (דונה בלבד)
הרשמה נדרשת.

מאחלת את כל הטוב

תמי

לתפוס אותו ממש עכשיו

הפעם בתגובה לסרט "תפוס את הרגע" או כפי שהוא נקרא באנגלית "The peaceful warrior"

כאילו עוד סרט אמריקאי על גיבור, על ההתרסקות שלו, ההתמודדות שלו והתהילה.
הפי- אנד, אמריקה.

אבל זה סרט על החיים, של כולנו, לא רק של ספורטאים, כוכבי על או סלבריטאים.
זה על החיים שלי ושלך.

כשראיתי אותו לראשונה (בדיוק לפני שנה) הרגשתי שהגישו בו את הסיליבוס של שעורי ההתפתחות והמודעות שאני מעבירה. נרעשתי מהפשטות שבה המסרים היקרים האלה מועברים דרך סרט. פשוט, ככה.

טוב, אז אני קצת רומנטית ואיך אחי אומר לי- "נכנסת לסרט, אה?", כן אני נכנסת לדמויות. אז?

"אין דבר כזה ששום דבר לא מתרחש", "אין דבר כזה רגעים רגילים", הוא אומר (ניק נולטי..וזה נשמע מה זה טוב באנגלית). וזה כ"כ נכון.

בזמן כזה שהקצב כ"כ מהיר, שהצורך בגירויים אינטנסיבי כל כך, שהצורך בלספק אותם גירויים הוא מיידי עד בלתי נסבל.. בזמן כזה האיזון חשוב.

אני כאן כדי להזכיר. לי ולך.

כשאני רואה את הילדים שלי מבלים זמן רב מידי (לטעמי) מול המסכים, אני גם מזכירה לעצמי שהם גם פעילים מאוד, ושהדברים טיפה אחרת עכשיו מאשר לפני 30 שנה..

אבל, כשהם מתחילים להתבכיין שמשעמם ומצפים שאני אהיה צוות הוואי ובידור, אני יודעת שמשהו חסר.

אין דבר כזה שעמום בעיני.

תמיד משהו קורה, תמיד יש משהו מעניין סביבי או בי.
אין רגע דל. הכול כ"כ מלא ועשיר. ורגעי ה'שעמום' יכולים להיות המרתקים ביותר, הפורים ביותר. ככה זה אצלי.

כ"כ הרבה החלטות חשובות, מאירות, התקבלו ברגעי 'שעמום' שאני מעדיפה לקרוא להם- רגעי שקט.

נזכרתי שמאז שאני קטנה אני אוהבת לצפות באנשים, במתרחש. סקרנית לדקויות הקטנות, לניואנסים העדינים שבין אנשים. אפילו בתיכון, אני וחבר טוב שלי אז, היינו מתצפתים בהפסקה, וצחקנו שאנחנו כמו זוג הזקנים ביציע בתוכנית של החבובות..

אולי גם זה מה שהפך אותי לרגישה כ"כ ואח"כ למטפלת דקת הבחנה ומדויקת.

אולי זה גם מה שהביא אותי להיות סרבנית פשרות סדרתית. (למרות שלקח לי זמן להודות,להסכים ולהעיז).

הדברים חייבים להיות מדויקים לי. והיום כבר לא רואה בזה חסרון כמו שכל חיי העבירו לי.

כן, יש לזה מחירים לא פשוטים לפעמים. אוקיי. אני נכונה להם היום.

כשאני מתבוננת אני נפעמת. כל כך הרבה גילויים.

לא צריך לשבת במדיטציה שעה בעיניים עצומות.. למי יש זמן לזה בקצב החיים שלנו?!

לעומת זאת 5 דקות בבוקר ועוד 5 לפני השינה, גם אם בעיניים פקוחות, בהתבוננות שקטה, בהקשבה לפעימות הלב- עושות הבדל גדול באיך שהיום שלי נראה, באיך שהחיים שלי נראים.

אז  הנה תרגיל קטן להתחלה:

שבו עכשיו בנוח, קחו כמה נשימות עמוקות ורכות. בלי מאמץ, לתת לגוף להיות רפוי ולחוש כל מה שקורה בגוף, בלי לשפוט, בלי לפרש, בלי להבין.

רק לחוש ולנשום. רך.

ובחיוך לשאול- איך אני רוצה להביא את עצמי היום?

או- איך אני מביא את עצמי במיטבי היום?

או- מה הדבר הטוב ביותר עבורי היום?

ולתת לתשובה לעלות. לפעמים זה בא במהירות, נסו לתפוס את ההבזקים, הרסיסים.

או שיופיע מסר ברור.

ואז לחייך ולנשום והנה אתם מתחילים את היום עם מסר פנימי שלכם.

והנה היום מחויך ובהיר יותר.

תרגיל קטנטן שעושה שינוי גדול.

טעימונת מלימודי גישת הספירלה הבאים עלינו לטובה מיד אחרי החגים.

רק טוב

תמי

לאבד משהו יקר ולהישאר מחוברת לשמחה..

נדמה שממש קל להטיף לשקט ולשמור על השלווה.. ומה כשקורה משהו 'אמיתי', גם אז?
אבל איך?!

אז הנה הסיפור: לפני כמעט שנתיים (שנה ו-8 חודשים, למען האמת),
קיימתי מופע ששרתי בו. באמת שחלמתי על זה שנים והתכוננתי לו כמה חודשים טובים.
(את חלק מהשירים העליתי כאן דרך הפוסטים),
לא ידעתי באותו זמן כמה משמעותי זה יהיה גם להמשך.

התרגשתי, התלהבתי, שמחתי באמת עד התא האחרון שבי.

…יום לפני המופע חליתי.
חליתי כמו שלא הייתי חולה שנים! ו- נאלם, נעלם קולי. לחלוטין.
ביטול לא בא בחשבון.
ידעתי שאם אני מבטלת זה כבר לא יקרה. ever.
(כמו שידעתי שאני חייבת לעבור טסט ראשון ואכן כך היה).

עמלתי כל הלילה והבוקר שלמחרת עם כל התהליכים, התרגילים, נשימות, תפילות
גוגל- מוגל וכל מה שאני מכירה.
עזר. חלקית.

עליתי לשיר 35 שעות אחרי שחליתי. שרתי.
לא קרוב לאיך שאני יודעת שאני מסוגלת, אבל שרתי.
ושמחתי והייתה לי חגיגה אדירה.
מיד אחרי המופע- הלכתי לישון ולא קמתי מהמיטה כמעט שבועיים!!
באמת שלא הייתי חולה ככה שנים על גבי שנים.

למה כל הסיפור הזה ואיך זה קשור לכותרת?!
כי מאז, שנה ו-8 חוד' לא חזר לי הקול למה שהוא היה.
לא ממש חזרתי לשיר מאז.
וזה חסר לי נורא!

השירה ממלאה אצלי מרכיב מאוד משמעותי ב- well being שלי,
בחיבור לטוב, לאנרגיה של יצירה ושמחה, לשינוי תדר כשקשה לי,
לביטוי  שלי.
ואיבדתי את זה.

אני כבר כמעט לא שרה.
אין לי כמעט קול, גם כשאני מדברת הוא נשמע כבר צרוד וכמו מאחורי מיסוך.
בהתחלה, אמרתי לעצמי, טוב, יעבור, תקופה..
אבל כבר כמעט שנתיים ואני בקושי שרה.

מספרת את זה כי מה שעשיתי עם זה הוא המסר החשוב:
קודם כל, אני שרה לעצמי. גם אם זה נשמע כמו קרפדו..
שנית, ראיתי, רק עכשיו, שאני בקבלה- שמדהימה אפילו אותי.
פתאום רואה את הדרך שעשיתי.
אני בקבלה.

אפילו לא כואב נורא. חבל לי כי אני אוהבת את זה וזה עושה לי טוב,
ואולי בתוכי גם מקווה ומאמינה שקולי ישוב אלי.. ממסעותיו הרחוקים..

אבל גם אם לא.. אני לא תלויה בשירה או בקול כדי להיות שמחה,
או כדי לשנות תדר כשצריך, כדי לעשות לי טוב.
(ומי שלידי, כולל הסטודנטים שלי, ימשיכו "לסבול" משירתי),
פשוט לא אופיע יותר.. כנראה..

אז מה אנחנו עושים כשאנחנו מאבדים משהו יקר לנו?
האם האושר שלנו תלוי בזה? האם אנחנו נאחזים בזה, כאילו
בלי זה הכל אבוד או חסר טעם/ערך?

לא יודעת אם הצלחתי להעביר כמה השירה משמעותית לי.
אני שרה מאז ומעולם. כל הזמן! בכל מקום!

אבל את מי מעניין עכשיו שיכולתי לשיר במנעד של יותר משתי אוקטבות?
את מי מעניין שיכולתי לשיר בקלות שירים של ג'וני מיטשל?
ואת מי מעניין ה"למה", אם זה מסימני הגיל או משהו אחר.

אין לי את זה יותר! זה לא כאן!

ואני אפילו לא מבינה מה השיעור שמשהו כ"כ יקר, שאני כ"כ אוהבת נלקח ממני..
אם יש בכלל שיעור.

מה שאני כן מבינה ומגלה שאני בטוב, שמחה,
מוכנה לקבל ולהכיל את מה שקורה לי.
משמע, הצלחתי. העבודה שאני עושה כל השנים עובדת!
וזה מרגש אותי כ"כ. השקט נשמר. השמחה כאן.

ההיאחזויות שלנו במה שהיינו, במי שהיינו, מה שהיה לנו..
הכמיהה למה שכבר לא יהיה לנו.. למה שיכל להיות לנו..
איך זה בדיוק מקדם או עוזר לי?! זה לא!.

אז מה נשאר? – להרפות! לקבל!
וזה אפשרי לכל אחד!

והנה השוס-
זה נכון גם לדברים ממש גדולים בחיים; גם כשמאבדים מישהו קרוב ולא רק משהו.
יותר מורכב, נכון, אבל עובד אותו הדבר ואפשרי באותה המידה. (יודעת. בדקתי).

העניין הוא לא להיאחז בכאב, בכמיהה, בגעגוע, ברצון,
העניין הוא להניח.
לפרוש ידיים ולקבל את מה שמופיע as is, כי במילא זה כך מופיע.
ויש לכך סיבה, גם אם היא עוד לא ידועה או לא מובנת.
ההבנה מופיעה אח"כ- או בכלל לא.
זה גם בסדר.

כי אתם יודעים מה? התדר שאנחנו נמצאים בו מושך ממנו עוד.
ובאופן הזה אנחנו ממש מייצרים רגע רגע את מציאות חיינו.

אז עדיף שמחה.. זה מביא ממנה עוד.

לימים טובים ומלאים בכל טוב.

באהבה

תמי