עבר זמן מאז כתבתי, האמת שממש לא שמתי לב איך הזמן עף.
אתמול מישהי אמרה לי שהשבוע עבר נורא מהר וזה הצחיק אותי.
אנחנו מייחסים לזמן תכונות שלא ממש יש לו.
הזמן הוא זמן. נתון קבוע, לכולם. ובכל זאת לחלק הוא "עובר מהר" ולחלק מזדחל.
זה כנראה תלוי מה אנחנו עושים עם הזמן, איך אנחנו מרגישים במהלך הזמן שחולף.
כמה אנחנו מאושרים.
מה זה בכלל להיות מאושר? האם כשאני מחובר לשמחה אז אני מאושר?
או שאפשר להיות מאושר גם בזמנים קשים?
האם כשאני שמח בחלקי אז אני מאושר או רק כשאני משיג יעדים?
איך זה אצלך? מה זה אושר בשבילך? מתי יודעים שמאושרים? ואיך, אם בכלל, אפשר לשמור על זה?
"אומרים שהאושר לא קיים ובכל זאת, בוקר אחד אתה מתעורר ומגלה שהוא נעלם.." (ציטוט מציטוט של מישהו), איך זה ייתכן?!
האושר, כמו הזמן, הוא כאן. כל הזמן. ממתין לנו בנחת ובסבלנות שנבחין בו.
אנחנו כל כך עסוקים במה שלא עובד לנו בחיים, בדברים שהיינו רוצים ואין לנו,
במקומות שלא היינו בסדר.
כל כך קשים עם עצמנו.
כאילו צריך רשות "ממישהו" (מי בדיוק?) להרגיש בסדר, לאהוב את עצמנו, לסמוך על מי שאנחנו, להיות גאים. כן גאים – זו לא מילה מנוגדת לענווה. מי יהיה גאה בנו אם לא אנחנו..
באמת שאין שם אף אחד "בחוץ", הכל בנו פנימה, נע במעגלים אינסופיים.
אם נבחר להתבונן נגלה את כל היופי. כמו בשיר הילדים:
"מי שלא מביט, מי שלא מביט- מפסיד את כל היופי"..
חשבתי על המושג הזה הייחודי לנו, "אחרי החגים", ואנחנו כבר מזמן אחרי "אחרי החגים" ותמיד ישנה איזו תקווה או צפייה שאחרי החגים יתחיל הכל, כמו ריסט למחשב, אפילו השירים תומכים במסר הזה.
"אחרי החגים יתחדש הכל, יחזרו שוב ימי האור.."
אנחנו, סליחה, אני, מוצאים עצמנו מחכים לאחרי החגים ומתחילים להניע מחדש אחריהם. רק שאצלנו, וזה נחמד, יש המון חגים!! יש המון "אחרי החגים"..
האם זה שם אותנו בעמדת המתנה ניצחית?
מחכים. שמשהו יקרה. שתתחיל תנועה. או שפשוט נעים עם השגרה וההרגלים.
נותנים לזמן "לעוף".
האם אתם מאלה שלוקחים את הגה הניווט בחיים שלכם או נותנים לעצמכם להיות מובלים?
איפה איזור הנוחות שלכם?
האם באמת אנחנו יכולים להוביל את החיים או שאנו שוגים באיזו פנטזיה שמשהו בכלל בשליטתינו?
אני מוצאת שזה איזון עדין בין הגישה הבוהיסטית לזו המערבית ההישגית. יש לכולנו דיאלוג פנימי עם זה. אני מוצאת שעבודת המודעות מאתגרת עוד יותר כשאנחנו מבקשים לחבר בין רוח וחומר ולא בוחרים באחד מהקצוות.
זו לא מודעות "שאנטי" או קיום ארצי. גם וגם. וזה אתגר גדול.
"החיים מתחילים במקום שבו נגמר אזור הנוחות". (לא יודעת מי אמר, כנראה אושו, ואני מסכימה).
מוכנים? לצאת מאיזור הנוחות? מוכנים באמת להתחיל להוביל את חייכם לאן שאתם רוצים?
חומר למחשבה. אשמח לשמוע את דעתך, הגיגים, מה זה מעורר.
נ.ב. בפוסט הבא, או זה שמיד אחריו אני אשלח דוח קצר וחשוב על איך לבחור מטפל ואיך לדעת שבחרת נכון. יהיה צורך להיכנס ולהרשם כדי לקבל אותו. הדוח חינמי אך תדרש הרשמה.
נ.ב.ב. העברת כבר הלאה? זה המקום והזמן. הרשמו כאן.
תמר דגים - ריפוי שלם 