שוב הזיזו לי את הגבינה..
עד שמֲתרגלים למשהו, זה כבר בתנועה, משתנה. כל הזמן צריך להתאים את קצב הנשימה מחדש.
כשאני עייפה אני יודעת שזה הרבה מעֵבר ליום עמוס. כן, החיים לעיתים אינטנסיביים, עמוסים, תקופות יותר,תקופות פחות; אבל עייפות שנזרקים בשמונה וחצי בערב, יום אחר יום, קשורה למשהו אחר.. משהו כנראה זז.
מה קרה? מה שוב השתנה?
שוב, לרגע, היה נוח ואני נדרשת לצאת מאזור הנוחות? כבר? היה נעים דווקא..
אני מגלה כל פעם מחדש כמה חשוב להתאים את הקצב, את ההסתכלות, את הפרשנות. לכוון מחדש את הג'י-פי-אס הרגשי שלי.
מעייף הרבה יותר (לי) להיאבק במציאות מאשר לזרום איתה.. יותר קל לשנות לכיוון הרצוי לי מתוך רוגע וקבלה מאשר מתוך מלחמה.
נורא מעייף להילחם. מעדיפה להרפות.
וזו שוב בחירה. לראות במה אני נלחמת, ממה עוד לא הרפיתי, מה עוד מבקש קבלה מוחלטת בחיי, כך שאוכל לנשום בקלות ובשמחה.?
לאחרונה מגיעות אלי נשים שמתגרשות עכשיו, כמו קריאה להכוונה, לדיוק נוסף בדרך הזו של הנפרדים והנפרדות. חשופה פתאום לסיפורים אחרים, לכאב שכבר שכח בי, לכעס שכבר עובָד..
והנה אני, 3 שנים, כמעט, אחרי. נמדדת שוב איפה אני עם התהליך הפרטי שלי, דרכן- דרך הסיפורים שלהן, דרך ההתמודדויות שלהן.
ואני מתבוננת על הדרך שעשיתי, על הבחירות, על הדרך שכל אחת מהן חושפת בפני, על הבחירות שלה.
האם תעשינה את הדרך בנחת או מתוך הכאב תבחרנה בדרך של נקמה ומלחמה?
האם תסכמה לגעת בכאב, בעלבון, בזעם, על מנת לצאת לחיים חדשים, שלמים וטובים יותר או תבחרנה להתבוסס בהרס העצמי של להיות צודקת?! (זה כמובן לחלוטין נכון גם לגבי גברים).
מתבוננת איך בעקשנות אנשים מסרבים לראות, לקבל, את מה שהמציאות מראה להם כ"כ חזק, איך לא מניחים לדפוסי הזוגיות ולמרות שכבר אין 'יחד' מתנהלים עוד לפי מה שמוכר.
ביירון קייטי, מחברת "לאהוב את מה שיש" כתבה- כשאתה נלחם במציאות אתה מפסיד רק 100% ממנה..
מדהים כמה שזה נכון.
הגבינה זזה כל הזמן ואין טעם להמשיך לחפש אותה איפה שהיתה לפני כן. (הספר- מי הזיז את הגבינה שלי.. למי שלא קרא- כדאי).
קשה לכם עם שינויים? יופי! אתם לא לבד. לכולם זה לא פשוט כי זה מערער אותנו. דורש מאיתנו הערכות מחדש, כיוונון מחדש. ואנחנו בכלל רוצים שקט.. שקט זה לא להיות חסרי תנועה.
להיאחז באי שינוי, להתעקש להישאר איפה שכבר לא רלוונטי, מאוד מקשה על החיים.
יותר קשה מהשינוי עצמו.
הכל משתנה כל הזמן. ליותר נוח, פחות נוח, זה לא משנה את העובדה שהכל זז. כל הזמן.
אנשים זזים מקשר ארוך, אנשים מפוטרים, 'פתאום' חולים, עוברים משבר כלכלי, רגשי,
משהו שהיה לגמרי בטוח עבורינו, לגמרי ברור וחשבנו שהוא לתמיד- פתאום כבר לא.
אין רגע שאין בו תנועה.
ואנחנו מה עושים עם זה? קודם בהלם, לרוב, אח"כ כועסים, מתווכחים, מנסים בכל כוחינו להחזיק את המוכר, 'לחזור לשיגרה'. תגידו איזו שיגרה?
אנחנו מפעילים את כל הכוח בלהתנגד למה שמתרחש בחיינו עד שאנחנו כבר לא חיים את חיינו..
אנחנו אומרים לעצמנו שאנחנו חייבים להבין. אם נבין אז נרגע. כאילו.
יש דברים שלא ניתנים להבנה מיד או בכלל והם עדין קורים!
אנחנו ממשיכים לספר לעצמנו ולאחרים את אותם סיפורים, שנים על גבי שנים. את אותם תירוצים או הסברים, מנסים לעשות סדר.
איך זה בדיוק מקדם משהו או פותר משהו? זהו, שזה לא.
מה אני מציעה?
להתבונן רגע על החיים, כמו מהצד, מעמדת תצפית על עצמכם, ללא שיפוט, ללא פרשנות, רק לצפות. כאילו אתם צופים במישהו אחר.
ולראות, מה השתנה, מה מבקש מכם שינוי כעת. מה כבר לא עובד לכם כמו שהכרתם קודם.
ולחכות. רגע להמתין, בנשימה, בלי לקחת כל החלטה, מבלי להזיז כוחות עדין.
לצפות, לבחון, ואז בשיקול דעת ובנשימה טובה לבחור. לקבל החלטה. (או לא..).
כל כך הרבה תלוי בפרשנות שלנו למה שקורה לנו, עד כדי שזה משפיע על מה שיקרה לנו.
שעורי הספירלה כבר בתנועה וזה כיף גדול עבורי.
וגם שם מתרחשים שינויים, וזו האחריות שלי לבחור את התרגום להם, וזו אחריות שלי לבחור מה אני עושה עם זה.
השיעור הקרוב, בראשון הקרוב 4.11, הוא בנושא בחירה. נדבר גם על המשמעות ועל ההבדל שבין ספירלה ומערבולת ואיך זה קשור לחוקי היקום ולתנועה בחיינו.
מאחלת לך טוב. כי מגיע לך.
תמי
תמר דגים - ריפוי שלם 