וואו, כמה פעמים שמעתי את המשפט הזה
מסטודנטים, ממטופלים, מחברות.
וואו כמה פעמים הרגשתי ככה בעצמי..
מה, אי אפשר שיהיה כבר יותר קל? פשוט?
למה לאחרים זה פשוט?
(זה המשפט האולטימטיבי!!)
מטופלת אחת ממש צעקה עלי: "דייי אין לי כוח יותר!"
מובן.
גם לי לפעמים כבר אין כוח.
אז מה האלטרנטיבה?!
אני עסוקה בזה לא מעט לאחרונה..
מתי כל העבודה שאני, אנחנו, עושים
אמורה כבר להשפיע?
ויש לי כמה תובנות בעניין:
1. כן, יש אנשים שיותר קל להם. נו, אז?
איך זה קשור אלי?
לי יש את הדרך שלי לעשות ועדיף שאעשה אותה.
מה הקשר לאנשים אחרים??? איך בדיוק עוזרת לי ההשוואה הזו?
2. זה כן נעשה יותר קל. מבטיחה. מרגישה. יודעת.
הרעיון הוא לשים דגש על הטוב שמופיע, על השינוי המבורך
שמפציע לעיתים בסימנים עדינים.
וכשאנחנו שמים דגש על מה שכן קורה- כמו נס.. זה מתעצם!
אם נחכה ל"וואו" הגדול- כנראה שנמתין לעולם.
ו-3. וזה אולי החשוב מכל- ואני מדברת גם על זה בספירלה:
אני מבינה שאין באמת משהו חדש ללמוד.
אין צורך לחפש תשובות בחוץ.
רק לחוות!
הכל כבר בפנים. בך!
כן, בך. זה נשמע אולי מופרך
והקול הפנימי אומר לך עכשיו: על מה היא מדברת?
אני מדברת על זה שהתבונה האינסופית שלך
יכולה להנחות אותך.
ואני מראה את זה באופן כ"כ פשוט בספירלה.
עוזרת לך להתחבר למאגר התבונה האינסופית שבך.
ולהקשיב לה.
ברגע שהבנתי על עצמי שאין משהו חדש ללמד אותי-
שם מתחילה הלמידה!
אז מגיע השינוי (זה שאנחנו כ"כ מייחלים לו וכועסים שהוא לא בא),
אז מופיעה הגדילה.
השינוי והגדילה האלה מופיעים עם ההפנמה,
עם החוויה.
עם החזרתיות על מה 'שכבר יודעים'
ולווא דווקא עם חידוש כלשהו.
הספירלה מחדשת בפשטותה,
מזכירה בעוצמה את הידוע,
מחברת אותך ליכולת שלך ליצור את עצמך,
מחברת לשקט ולאהבה-
שמשם הרי כל התשובות כולן.
ממש הרגע האחרון-
הנה שוב כל הפרטים.
ברכה ואהבה.
והיום ערב יום הזיכרון-
שיעבור קרוב, נושם וקל,ככל שניתן.
רק טוב.
תמר דגים - ריפוי שלם 