כל מה שקיים הוא התרופה.
ספירלת הפתרונות.
כתבתי כבר רבות בעבר על הבחירה, על יצירת המציאות שלנו,
אני יודעת שלרוב האנשים אלו מילים חסרות משמעות.
גם לי זה היה פעם כך.
אני בוחרת היום לשתף על מה זה באמת אומר
שהחיים הם מה שאנחנו מאמינים, שאנחנו בוראי המציאות שלנו
ואיך יכול להיות
שכל מה שקיים הוא התרופה.
כל כך הרבה כאב סביבנו, אסונות, מכות טבע, אלימות.. איך זו יכולה להיות התרופה???
אכן אתגר.
מוכנים לקפוץ פנימה?
אולי זה בגלל שהשנה היא 2012 ואולי ללא קשר,
חוויתי בעצמי וליוויתי רבים אחרים שחוו השנה קושי עצום.
קושי גדול כל כך, כזה שלא פגשו לפני כן.
בין אם זה בתחום הבריאותי, הכספי, המקצועי או המשפחתי.
קושי מהסוג שמעמיד סימן שאלה גדול, קושי שכבר אי אפשר להתעלם ולומר,
נו, טוב, יהיה בסדר.. קושי מטלטל
קושי שמטיל ספק בקיום אותן אמונות שעד כה חיזקו.
איך זה ייתכן? אולי זו רק שעת מבחן?
או אולי זו 'שעת אמת' שבה אנחנו נדרשים לחזק עוד יותר את האמונה והעבודה הפנימית?
ואיך זה בכלל קשור לתרופה?
אז זהו.
שזו בדיוק התרופה.
ההתבוננות על אתגרי החיים כמסמלי דרך, כקרש קפיצה למדרגה הבאה,
היא זו שמביאה מזור, ריפוי.
ריפוי מהסוג שמביא שקט. כזה שאפשר להתמודד עם הכול. ריפוי שמביא איתו חוסן.
זה נראה כך, לפחות אצלי, כשמגיעה עת משבר אני בהתחלה נבהלת (ואפילו מאוד נבהלת),
ואז הדבר הבא הוא שאני רוצה מיד ש'זה' ילך ממני, שהדברים יחזרו לאיזון, לשליטה.
מצחיק (או לא..), כי ככל שאני רוצה שזה יעלם – כך זה מתחזק!
כן, כן, ככה זה עובד, כמו אוטו שנתקע בחול ומנסה בכוח לצאת.. הוא רק מתחפר עוד יותר.
אוקיי. אז מבינה שצריך לעצור ומיד!
בזמן הצבא כשהייתי בשריון שמעתי (וגם משני אחיי) את הפקודה: "נהג עצור! אחורה מהר!"
כשיש סכנה מולך. כזו שאין זמן להתלבטויות.
אי אפשר להמשיך לשעוט כמקודם. אי אפשר להמשיך בשגרה כאילו כלום..
צריך לעצור!
ולהתבונן. ולהיערך מחדש.
אז, בשלב המתקדם והמופלא הזה, מתחילים להתרחש הניסים..
מתוך אי העשייה, מתוך הנוכחות.
רק כשעוצרים רגע לנשום אפשר לראות מול מה עומדים,
לעמוד מול המראה ולראות הכול.
אז גם אפשר פתאום למצוא פתרונות שלא ראינו קודם.
יש סיבה לכל דבר. גם אם אנחנו לא מבינים אותה מיד.
האמת שלרוב נבין רק בדיעבד וזה יכול לתסכל..
אבל כשאנחנו מבינים נוצר מרחב אחר.
הפרספקטיבה משתנה.
כדי לדעת שמה שקורה לנו הוא אכן התרופה עבורנו,
אנחנו צריכים להסכים לשנות קצת את זווית הראיה.
הדברים לא קורים לנו כדי להעניש אותנו או כי יש לנו מזל רע-
הדברים קורים לנו כיוון שבאיזשהו אופן,
זימנו לנו אותם כדי שנוכל ללמוד ולצמוח מהם.
אני יודעת שמה שאני אומרת כאן יכול ממש לעצבן, לקומם,
כי מי רוצה שיקרו לו דברים רעים?!
אף אחד לא רוצה דברים רעים..
כולנו רוצים להיות בריאים, מצליחים, עשירים, יפים, מלאי אהבה.
ובכל זאת החיים, כמו החיים, מזמנים לנו אירועים.. איך לומר..
ממש מאתגרים לפעמים.
כאלה שלא תמיד אנחנו בטוחים שנוכל להם.
רק שברור שנוכל להם, אחרת הם לא היו קורים!
זה בדיוק העניין ופה התפנית המחשבתית.
הדברים קורים כי יש שם משהו בשבילנו להבין/ להתגבר/ לגלות.
אין לנו שליטה על מה שקורה,
אך כשהדברים קורים יש לנו שליטה מלאה והזכות המלאה איך לפרש אותם,
מה להבין מהם.
אם נבחן את האירועים דרך התבוננות על האמונות שלנו,
נוכל לגלות עם אלו אמונות חבויות אנחנו מסתובבים.
האמונות האלה יוצרות את מה שקורה,
במובן הזה אנחנו מזמנים את אירועי חיינו.
רוצים להבין מהן האמונות שלכם- הסתכלו איך חייכם נראים.
גם אם לא נעים לכם.
וזה ניתן לשינוי. פה המפתח שלכם החוצה מהמצב, קשה ככל שיהיה.
לכן זו התרופה שלנו. (בינינו, כמה תרופות טעימות אתם מכירים?!)
אם הכול זו התרופה, אז כל מה שקורה הוא ממש בסדר, מדויק.
עכשיו אני כבר ממש מעצבנת..
מה בסדר אם אני חולה/ חסר עבודה/ בדיכאון/ ממורמר/ …?
בסדר גמור. כי פה גם נקודת היציאה שלך מהמצב הלא רצוי שלך.
רק כשנסכים להיות (ולו לרגע) במצב הזה, מבלי להיות שם חסרי אונים,
אלא מתוך הסכמה והבנה שיש במצב הזה תשובה עמוקה יותר עבורי-
רק אז נוכל להתחיל לקחת אחריות על המצב,
לקחת החלטות ולצאת לדרך חדשה.
ככה זה.
פה מתחיל השינוי, פה מתחילה העבודה .
האם שינוי באמת אפשרי? שווה לשאול עצמך את זה?
האם שינוי אפשרי לך או שהמצב שנקלעת אליו הוא 'גזירת גורל'?
אני כבר יודעת ששינוי אפשרי לי.
האם הוא קל לי? לא תמיד. לפעמים ממש ממש לא.
לפעמים זה גם מתעתע בי כי הוא לא קורה בקצב שאני מצפה או רוצה,
למרות כל העבודה..
וזה יכול להפיל אותי.
אז שוב מתבוננת. נותנת לתשובה להופיע. תמיד יש בחירה. תמיד.
זה היופי. פה הכוח.
תמיד אפשר לחזור חזרה למסלול הבחירה בחיים, בשינוי, בלקיחת אחריות על עצמי.
(וזה בסדר גם להיות לפעמים, לזמן קצר ומוגבל, במסלול המסכנות..).
ספירלת הפתרונות קשורה באופן הדוק ומלא לתפיסה הזו.
ספירלת הפתרונות נובעת מהרעיון התנועה הספירלית,
זו שדיברתי עליה בפוסט הקודם.
ספירלת הפתרונות מדברת על מתן פתרונות מזוויות שונות כדי לתת מענה שלם לבעיה.
תראו, זה שידעתי מהשיעור הראשון בע"ס, אולי אפילו מוקדם הרבה יותר,
שנועדתי לעשות את מה שבחרתי, שנועדתי לטפל, ללמד,
להיות בשביל מישהו אחר, לנסות להקל את הכאב, לעזור לנשום, להיפתח לאמת,
לחזור לחיים-
זה לא הספיק.
אז ידעתי. לא ידעתי איך. ידעתי רק שאני רוצה להביא ריפוי, ושאני יכולה.
האיך התבהר עם השנים.
אולי כי הסכמתי בעצמי להיות בתנועה הספירלית הזו,
באומץ, בביטחון, בנוכחות כנה עם הכאב,
בהקשבה פנימית מאוד חדה ובהירה.
אולי כי הסכמתי לוותר על איך זה נראה (ונשפט) בעיני אחרים.
אולי כי הסכמתי ללכת עד הסוף עם מה שגיליתי.
עכשיו יודעת.
יודעת שגישת הספירלה נותנת מענה כולל, עמוק, מרפא ומשחרר, כיוון שלקחתי כל כלי מופלא שרכשתי והתאמתי אותו לפי תובנתי ועוד יותר לקחתי את מגוון הכלים המופלאים האלה ויצרתי כלי חדש,
חזק מאין כמוהו, שמשלב בין כולם.
ע"פ הגישה הזו שלי, נבחן את מתן המענה המדויק דרך מספר מעגלים, מעגלי החיים-
החיים המקצועיים, החיים האישיים, חיי המשפחה, חיי האהבה
ונבחן את זה לפי תקופות חיים שונות- הילדות, הבגרות, לתקופותיה השונות.
בתוך הספירלה הזו ננוע בין המעגלים הלוך ושוב עד שנגיע למקור העניין.
למה שיצר את הבעיה.
זה כל כך משחרר להיפטר ממועקה עתיקה, להבין למה היא הייתה שם,
ולבחור אחרת.
המודל הזה נכון הן לבעיות הפיסיות והן לרגשיות.
זה מימלא אחד ומשפיע הדדית זה על זה.
הייחוד של ספירלת הפתרונות הוא בשילוב הכלים.
מהכלים הפסיכולוגיסטיים הקלאסיים דרך נשימה מעגלית, קרניוסקראל, קול, מגע, ו"מסע".
מצאתי שהשילוב ביניהם נותן מענה חזק יותר מאשר כל אחד מהם בנפרד,
וזאת כאשר כל אחד מהכלים הזה מאוד עוצמתי.
היפה בתנועה הספירלית הוא היותה תנועה פתוחה,
זורמת.
הכול אפשרי בה.
כאב שנגענו בו נגמר ומאפשר למשהו חדש להיפתח ולהופיע.
אני מוצאת שתנועה פתוחה מחזקת אותי.
אני יודעת לצפות לכך שאחזור למשהו שכבר טופל,
אבל ממקום אחר, מחוזק, אמיץ ונושם.
ואני נעה בספירלת חיי פעם בקלילות ופעם בעומס
פעם בשמחה ופעם בעצב,
פעם בנחת ופעם בקושי.
והכול בסדר.
פשוט.
והשקט הזה הוא כבר שלי.
לעד.
באהבה גדולה
תמי
ו- הלוגו החדש בדרך..
בינתיים אפשר להעביר כמו שזה.
ימים נהדרים.
והפעם- שיר הודיה מופלא.
תמר דגים - ריפוי שלם 