לשמור על עצמי הכי טוב שאפשר

לא לוותר, אנחנו אומרים, להתמיד בדרך, להאמין.
בפוסט הקודם העליתי את עניין ההחמצה והצעתי לכם לבדוק מה המצב המשפחתי אצלכם
בנושא זה. הבנתי מתגובות שהיו אלי שיש צורך בהמשך.
אחת מהתגובות הייתה ש: 'לא לימדו אותי לחלום' ובאמת הכאב של לא להיות מסוגל לדעת איך בכלל לעשות את זה הוא עצום.
כל אחד יכול לדמיין. כל אחד!

פשוט לדמיין, לפרטי פרטים את המקום הקסום שלכם, המקום האולטימטיבי, המיטבי שלכם.
ואז לחזור לתמונה הזו שוב ושוב.
זה יוצר קישורים חדשים במוח. נותן הוראה חדשה.
זו ההתחלה.
אח"כ כדאי להוסיף לזה גם "כתוביות" ולכתוב
באופן חיובי ובזמן הווה את כל ההיגדים של אותו מצב מיטבי.
וגם עליהם לחזור, כמו מנטרה, בקול, שוב ושוב
כמה פעמים ביום.

ואם עדין אין לכם מושג מה החלום או בכלל מושג על מה אתם רוצים להיות..
הנה רעיון נוסף- הכינו שתי רשימות:
כתבו את כל מה שאתם אוהבים לעשות
אז כתבו את כל מה שאתם עושים טוב,
ועכשיו נותר רק לחבר- בין סעיפים מרשימה אחת לשניה,
תגלו דברים מפתיעים ותוכלו לבחור-
לעשות משהו שאתם אוהבים וגם טובים בו!
נשמע מצוין, לא?

זה אכן מצוין, וזה אפילו עובד!

ובכל זאת, עם כל הרעיונות הנהדרים, לפעמים אנחנו לא
(כמו בסיפור של ד"ר סוס- כשיוצאים מגיעים למקומות נפלאים),
וכשאנחנו לא- מה אז?

קודם כל, לא להיבהל.
אח"כ לראות,  כשאני בנפילה איך לא לתת לייאוש להשתלט??

לשנות תדר. נשמע פשוט, נשמע הכרחי, אבל איך עושים את זה?
אז רוצה לדבר על זה רגע, כי זה קורה כל הזמן
ולרוב בהפתעה.

רגעי הנפילה הם חלק אינטגראלי ויום יומי משגרת היום, ישנם ימים שהם אפילו רוב היום. כשאני בנפילה זה סוגר עלי כ"כ מהר שלפעמים זה לא מורגש ואני מגלה רק בדיעבד שמשהו השתנה, ולא לטובתי.

מחשבות דאגה רצות בקצב מטורף, מהר מאוד הנשימה נעשית קצובה יותר ואפשר ממש לחוש איך נבנה לו התקף חרדה.

רוב האנשים לא שמים לכך לב בכלל וחיים באופן קבוע במצב דאוג או על סף החרדה,
חיים עם הפרעות שינה, עם כיווץ חד בין העיניים, עם כאבי ראש, עם מחלות פיסיות כאילו הן הכרח הגורל.

לכך מתלווה גם המצב הרגשי. הבושה. כשאנחנו במצב ייאוש, חרדה, אנחנו מתכנסים פנימה אל ייאושנו, אל חוסר האונים ובכך מעצימים עוד יותר את המצב.

אנחנו לא רוצים להיראות או להיחשף, אנחנו לא רוצים להיתפס בקלקלתנו ובכך גוזרים על עצמנו גם בדידות, שסוגרת עוד יותר.

אנחנו למעשה, מכניסים עצמנו למצב מסוכן.

מסוכן כי אין איש בנמצא שיודע ויכול לעזור, מסוכן כי זה מצב שמטעין את עצמו ומעצים את עצמו באופן עצמאי, ככל שנשהה בו.

אנחנו בעצם, מחבלים במו ידינו בחיינו שלנו.

ואז אנחנו גם מאמינים למה שיצרנו, כי הרי זו המציאות, לא?

לא. זה מה שיצרנו.

ואם יצרנו אז גם בכוחנו לשנות.

אני יודעת, זה נשמע בלתי אפשרי, "לכולם זה עובד אבל לא לי", "אצלי זה סיפור אחר, מסובך יותר", ואולי בעצם לא כ"כ בא לנו לשנות.

אולי נוח לנו במוכר גם אם הוא לא ממש מיטיב או מקדם אותנו. שינויים, להרבה אנשים זה לא דבר קל או מיידי.

זה מצריך עבודה, זה מצריך מחויבות והתמדה.

זה מצריך כוחות.

זה גם נותן כוחות. ומשמעות וחדווה.

למה כ"כ מסוכן לתת לייאוש לחלחל? הייאוש הוא אחד מאותם רגשות מסרסים. סוג רגש, חזק מאוד שמוביל אותנו לשיתוק.
שיתוק מחשבתי, שיתוק ביצירה, שיתוק בשמחה, שיתוק מהחיים.
אנחנו חדלים מלהיות  והופכים כמו בובות מכאניות, ומתפקדות ברמה כזו או אחרת, (בדרך כלל לא מאוד גבוהה..).

לייאוש מצטרף "אחיו" הדיכאון ואיתו גם חוסר האונים.

מפה הדרך למטה כבר סלולה ויידרש לכם מנוף כדי להתרומם. יש כאלה שמורגלים בנוהל הזה ומידי פעם שוקעים לדייסה החמימה הזו ואולי אפילו גם יש מי שמוציא אותם משם..

או שנעים שם. יש מצבים שנוח לא לתפקד. לא נדרש שם שום מאמץ.

אבל אפשר, אולי, אחרת.

אפשר לדעת מראש, להרגיש רגע קודם שהנה זה בא
ולבחור.

ברגע שזיהינו אנחנו כבר בהתבוננות. וזה מצב מצוין.
כשאנחנו בהתבוננות אנחנו יכולים לעצור, לנשום רגע להחזיר עצמנו לעמדת בחירה.

האם אני ממשיך/נשאר עכשיו בעמדת הקורבן? בעמדת ה "למה זה קורה לי?", "למה דווקא אני ?"

או שאני מזכירה לעצמי את הכוחות שבי,
מזכירה לעצמי את כל הפעמים שכבר יצאתי ממצבים 'נמוכים',
מזכירה לעצמי שהחיים בזרימה, בשינוי תמידי ואינסופי.

אז חל המהפך.

אני כבר מחוברת לטוב שבי, אני כבר יכולה, ולו לרגע, לחייך לעצמי.
אני כבר נושמת רך יותר.

וכשהראש צלול- אפשר גם לגייס אותו למחשבה בהירה יותר ולמצוא מוצא.

משהו חשוב- גם כשאין מוצא או שנראה שאין מוצא-
כדאי לזכור שהכול זמני, חולף.
אין מצב שנשאר כמו שהוא.

האמת היא שהשינוי הוא הדבר הבטוח ביותר שיש. לטוב וליותר טוב.

ובמקום שיר, מצרפת הפעם תרגיל קטן בנשימה.

טוב, גם שיר. משהו מחבק, שמחזיר לחברות ואהבה.
אז חבקו את מי שאתם אוהבים ואת מי שזקוק,
זה מקל על היציאה מנפילות..
הרבה אהבה
תמי

האם החמצה היא גנטית?

"תפוח אדום מתוק גבוה מידי על העץ"- האם החמצה היא גנטית?

את כמו תפוח אדום, מתוק, גבוה מידי על העץ..
את המשפט הזה אמר לי לפני שנים מישהו שכנראה אהב אותי ולא העיז.. הייתי בשבילו בלתי ניתנת להשגה.. כ"כ בלתי ניתנת להשגה שהוא אפילו לא ניסה..

לפעמים אנחנו כמהים למשהו, מדמיינים איך היינו יכולים להיות.. מה היינו יכולים להיות..
ומרוב שהפער בין איך שאנחנו תופשים את עצמנו לבין מה שאנחנו תופשים כאפשרי לנו הוא עצום- אנחנו מראש מוותרים. חונקים חלום או כמיהה, דוחקים הצידה את מה שבאמת אנחנו רוצים, את מה שבאמת מרגש אותנו.

הפער של בין להיות מה שהיינו יכולים או רוצים לבין מה שיש הוא לעיתים מכאיב ממש.

הכאב של להיות 'ליד' הדבר האמיתי.

בין אם זה בחיים המקצועיים ובין אם זה בחיים האישיים תחושת כאב ההחמצה והתקיעות מובילים לייאוש והסתגרות.

קראתי  לאחרונה, שוב, את הספר "לכל אדם יש שביל" של אורניה יפה-ינאי, פגשתי שם בצלילות כואבת אמת שהפתיעה אותי.
השאלות עד כמה אנחנו מעיזים לצאת מגבולות עצמנו, עד כמה אנחנו יוצאים מאזור הנוחות או מהמקובל, עד כמה אנחנו מוכנים בכלל לפגוש בשאלה אם טוב לנו, עד כמה אנחנו מעיזים לחלום וללכת עם החלום; קשורות כולן לעד כמה אנחנו מוכנים להודות במצבנו.

לפעמים נוח יותר להישאר במצב תקוע כי המשמעות של שינוי כרוכה בתזוזה גדולה מידי, אל הלא נודע.

לרוב אנשים עושים שינוי רק כשכבר ממש אי אפשר יותר, רק כשמגיעים מים עד נפש או שקורה אירוע חיצוני שעוצר.

חקרת את זה פעם? האם חוסר שביעות רצון זה משהו משפחתי אצלך?
בספר הזה אורניה ממליצה לבחון את "המסורת המשפחתית" לגבי זוגיות, אהבה, מימוש, דיכאונות, הצלחה או אי הצלחה.

אני מוסיפה גם שכדאי לבחון אצת מידת האמונה העצמית, האומץ, הכנות, היכולת לעמוד באתגרים.

הנפלא הוא שכל מה שיתגלה אינו בחזקת גזירת גורל עבורך. הכול, הכול ניתן לשינוי.

צריך רק לבחור.

מותר לך לבחור מה נכון וטוב לך, לחייך.

דרך המסורת המשפחתית הזו אנחנו בעצם מסכימים  להעיז להסתכל על ההורים שלנו בעיניים של בוגרים ולא כילדים.

כן, סוף עידן התמימות! כואב ככל שיהיה, אובדן התמימות מצמיח אותנו אל הבוגר שאנחנו רוצים לממש ולהיות.

אני לא מתכוונת להפגנת כעס בלתי פוסקת, זה דווקא המקום הילדי יותר, אלא דווקא להתבוננות מפוכחת, בוחנת, ממקום שקול ורגוע יותר.

ממקום שברור לכך שחקירת ההיסטוריה המשפחתית יכולה להאיר חלקים רדומים בך, יכולה להבהיר את מקור החסמים שלך.

ובאמת, מצאתי את עצמי בתקופה האחרונה 'נסוגה' שוב אל עצמי, שוב לחקור מה האמת שלי. לא תמיד פשוט לפגוש בה, באמת.

אני לא יכולה אחרת, כנראה. ועם כל הכאב או התדהמה תמיד רווח לי בחיק האמת.

שם מגלה את האהבה והשקט.

יש מצבים שנרגיש שאסור לנו להיות מי שאנחנו רוצים, שיש עלינו עול של המשך דורות או ציפיות מאיתנו. זה נחמד רק שזה הדבר הכי רחוק מאושר ושביעות רצון. לפעמים אנחנו כבר לא יודעים מה רצינו או מה אנחנו רוצים. לפעמים אנחנו אפילו לא מעיזים לחשוב על זה.

כשאנחנו חוקרים את עצמנו, את עברנו- לא כדי לחפור ללא תכלית, אלא כדי להבין ולהשתחרר, אנחנו בעצם המעשה הזה מעוררים השראה לאחרים.

המחשבה על מה אנחנו מנחילים לילדינו, איזו מסורת סמויה, איזו צידה אנחנו נותנים להם לדרך, מעסיקה אותי. חשוב לי לאפשר להם להיות חופשיים לבחור, גם כשזה לא נראה לי. רוב הפעמים שזה לא נראה לי זה כי אני שבויה באיזו תפיסה שאפילו  לא שלי.

אז האם באמת יש לנו זכות לא לממש את עצמנו?

נלסון מנדלה כתב על כך באופן המדויק ביותר:
"הפחד העמוק ביותר שלנו הוא לא שמא אנו חלשים מידי.
הפחד העמוק ביותר שלנו הוא שאנו בעלי עוצמה שמעל לכל שיעור.
זה האור שבנו- לא האפילה שבתוכנו- שמפחיד אותנו יותר מכל.
אנו שואלים את עצמנו- איזו זכות יש לי להיות מבריק, יפהפה, מוכשר ואהוב?
למען האמת איזו זכות יש לך לא להיות?
אין שום דבר נאור בלהצטמק כדי שאחרים לא ירגישו חסרי ביטחון.
ככל שניתן לברק שלנו להאיר,
אנו מעניקים בלי מודע רשות לאחרים לעשות כמונו".

לכו והאירו.
לכו וממשו.

אז? אוהבים או לא?

אהבה- עניין של החלטה?

האם אפשר להחליט לאהוב? האם אפשר להחליט ששמים הכול בצד, פותחים את הלב ונותנים לאהבה פשוט להיכנס?!

אנחנו כ"כ כמהים לאהבה ובכלל לא ברור מה זה.
מן תחושה כ"כ אמורפית, בלתי ניתנת להסבר; של תכונה, התרגשות שמחה- הכול ביחד.

לפעמים אנחנו פשוט פוגשים בה, בלי לתכנן, מבלי להתכונן, היא מופיעה ואנחנו עולזים כילדים. לפעמים היא מפעפעת לאט, מחלחלת בזהירות ובביטחון אל עומק ליבנו.
היא מביאה איתה משב רוח רענן, שמחה שקטה כזו, או יתר פעלתנות.
מעוררת תחושת חיות שאולי נרדמה או נשכחה.

ובאמת שאפשר היה לחשוב שמדובר באהבה הרומנטית, הזוגית.
אז כן, גם. אבל ממש לא רק.

האהבה מן הסתם נמצאת בכל מקום, אז למה אנחנו ממשיכים לחפש אחריה?
הרי אם היא בכל מקום, בכל זמן ובכל מצב אז כל שיש לנו הוא להיות. להיות בנוכחות.

האהבה הרומנטית וכל אהבה שהיא מתאפשרת ומתממשת כשהאהבה אל עצמנו נוכחת.

כשאנחנו מסכימים לפתוח את הלב אל עצמנו, אל מי שאנחנו, אל עומק הווייתנו.
מה זה בכלל אומר?
מה זה לפתוח את הלב אל עצמנו? הרי כולנו מקשיבים לקול הפנימי שבנו,
לכולנו אינטואיציה, תחושות של 'נכון / לא נכון',
איך פותחים את הלב? (בלי ללכת לניתוח..)
איך ניתן לאהבה להיכנס אלינו, או- איך באמת ניפתח לאהבה שבנו?

אני מאמינה, יודעת ומרגישה שהתוצאה של התהליך הזה היא שאנחנו מרגישים שמחים ושלמים עם מי שאנחנו. מוקירים תודה על היותנו.
מצויים במרחב מחויך של שקט פנימי. מרגישים בטוח.
איך מגיעים לשם?!
זה דווקא פשוט, זמין ואפשרי לכל אחד.

מניסיוני, ראיתי, שכשאנחנו מוכנים לפגוש את החלקים הפחות זוהרים בנו,
כשאנחנו מוכנים לחבק בנו את אותם חלקים 'לא יפים' שלנו במקום לרצות להעיף אותם,
כשאנחנו אפילו מוכנים לראות את החסרונות שלנו כיתרונות,
כשאנחנו פתוחים לקבל אותם בחמלה וסלחנות, משהו מתרכך בנו וניפתח.
פתאום קל יותר לנשום, קל יותר לחייך.

וכשאני נושמת ומחויכת ניפתח מעיין שלם של רכות וטוב.
וכן אהבה.
אהבה לעצמי
אהבה לעולם
אהבה לבריאה
אהבה לבריות. באשר הן.

מתי זה קורה לי? מתי שאני בוחרת; עם הגשם, עם השירים, כשאני צוחקת, כשאני מחבקת, כשאני נושמת.

ואהבה?
משם מתחיל הכל, ממנה ממשיך הכל.
איתה ודרכה מתממש הכל.
היא הטעם להכול. .

בברכת אהבה גדולה
תמי

סין, בודהיזם ושאר מיני ירקות

סין, בודהיזם ושאר מיני ירקות.

פעם, במאה הקודמת, לפני יותר מ-20 שנה, למדתי סינית.
האמת, שכשאני מתחילה את הפוסט הזה האסוציאציה שלי היא "דלתות מסתובבות".

בכל נקודת זמן בחיים יש לנו בחירה.
ובכל בחירה שנבחר נאבד את כל האופציות האחרות.
אחרי שלא התקבלתי לארכיטקטורה הלכתי ללמוד לימודי מזרח אסיה, בידיעה גמורה שזה לא יהיה התחום המקצועי שלי.

ויתרתי על אהבתי לעיצוב לטובת לימודי המזרח.

לימים התבהר שאהבתי לעיצוב לא חלפה וזה עוד נותר כחלום למימוש.
הדבר החשוב עוד יותר שהתבהר כעבור עשור וחצי הוא שגם לימודי המזרח לא היו לשווא.

סמוך מאוד לסיום לימודי הע"ס, כשאני עובדת סוציאלית צעירה ואם צעירה ("הילד" עוד רגע נוהג..), פניתי לתחום לימודי גוף-נפש, לתחום המודעות הרוחנית או הרחבת התודעה אל מעבר מה שנראה בעיניים ומורגש בחושים הפיסיים שלנו.

נפתח בפני עולם שהקסים אותי, הפעים אותי, ריגש אותי ויותר מהכול נגע בי עמוקות.

היום, 15 שנה אחרי, אני מבינה שהמסלול שלי כמטפלת גוף-נפש נסלל עוד בלימודיי את המזרח, עוד לפני הע"ס. ומאז כל כלי או דרך שהוספתי רק הצטרף והעשיר את מה שכבר היה בי.

היום, כשאני מלמדת התפתחות אישית, נקשרים לי כל הקצוות.
הארציים, הרוחניים, הגשמיים והתודעתיים.

הייתה סיבה טובה למסלול הזה שלי, לכל העושר הזה שאספתי, לתהליכים שעברתי.

היום, כשאנחנו חיים בארץ מערבית (פחות או יותר), ופתוחים לתורות המזרח,
המטוטלת הזו שבין הרוח והחומר חזקה אולי יותר מכל זמן קודם.

אנחנו חיים בדור שעסוק מאוד בשאלת המימוש.
עסוקים בשאלות שדור הסבים שלנו לא חשב אפילו להעלות.
אנחנו "מרשים" לעצמנו לתהות, להתבלבל, להתמהמה, לבדוק מה נכון לנו ומה לא, מעיזים לבחור.
ואיזה מזל שכך. עם כל הקושי זה גם כ"כ נפלא.
פשוט נפלא.
מחבר לייפי החיים.

ככה אנחנו מתחברים למהות האמיתית שלנו.
למאוויים האמיתיים שלנו, לכוחות שלנו. לכן גם הפוטנציאל למימוש הייעוד גבוה.

התנועה הזו שלנו בין המהות הרוחנית למהות הממשית, הארצית, היא תנועה מקדמת, מזרזת התפתחות.

מעלה את תדר התודעה הכללי.

ומה שקסום- אין לזה גיל ואין לזה פג תוקף.
זה מתאים תמיד ולכל אחד, בכל זמן.

אז אני קשובה, פתוחה לרוח, לשינויים, לגילויים, לתדר נשמתי ולומדת.
לומדת את כללי העולם הגשמי, את כללי העולם הרוחי- ואת כללי השילוב ביניהם.

כי אני כאן, על הארץ ורק כשאני נוכחת במציאות חיי, בכנות, אני יכולה גם להמריא ולעוף אל על אל מחוזות הרוח הנשגבים.

כמה טוב.

גם וגם. בו זמנית.
בתנועה ספירלית אינסופית.

לכן גם קראתי לשיטת הטיפול שלי- אמנות הטיפול בגישת הספירלה.

זו התנועה- תמידית ואינסופית מעלה מטה,
בין רוח וחומר בין שמין וארץ.
ורק מהתנועה הזו ניגע גם בעומק פנימיותנו.

האם הסנדלר באמת הולך יחף?

האם הסנדלר הולך יחף?
המשפט השגור הזה אולי שחוק ובכל זאת נמצא בשימוש נפוץ כל כך.
אנשים אוהבים להראות לך איפה טעית, איפה כשלת, כמעט שמחים שלך גם לא הלך..
וחשבתי על זה, זה הרי מייצר עוד מאותה 'נפילה'.
נותן עוד 'חומר' למוח לייצר עוד ממה שלא רצינו.
חשבתי על זה שאולי זה מרגיע את הפחדים של מי שמשתמש במשפט הזה, אולי זה לרגע אומר, הנה גם 'הוא' ככה, לא רק אני.
כאילו נותן לגיטימציה לכישלון או לאי ההצלחה.
אז האם באמת הסנדלר הולך יחף?
האם מעצם זה שהסנדלר מתקן גם את נעליו זה מצביע על יחפותו?
הכאב של ללכת יחף, כמו שאומרים, הוא עצום. הוא נחווה ככישלון שבכישלונות כי הרי 'אתה אמור לדעת..'
הוא עצום כי גם הציפייה מעצמך היא שתדע, הרי יש לך את הכלים..
זה מכניס לסחרור שאם לא שמים אליו לב בזמן זה יקשה על ריפויו.
חוסר הלגיטימציה להיות אותנטי חובק כמעט כל מקצוע וכמעט כל אדם ובאמת אני שואלת את עצמי, את מטופליי, את הסטודנטים שלי, כמה באמת, ממש, מותר לך להיות אתה?! כמה מותר לך גם להיות 'חלש'? ומה זו בכלל חולשה?
אנחנו תרבות שמבקשת מאיתנו להיות חזקים או להראות חוזק כמעט 100% מהזמן, והמחיר על כך מתבטא ביותר ויותר אנשים מדוכאים, חסרי שמחת חיים, נעים מכוח האינרציה ומנסים רק לשרוד.
מחיר די כבד ביחס למתנה האדירה שניתנה לנו- מתנת החיים.
והחוזק הזה הוא הרי מסכה. מסכה מאסיבית כמו בטון שאנחנו נושאים על עצמינו.
וכשיש עלינו מסכה- זה כבד.
וכשיש עלינו מסכה- אין אוויר.
וכשאין אוויר- אין חיים.
ואנחנו בוחרים בכל פעם מחדש לשלם את מחיר חוסר החיות. מתמיה ממש.
לא סתם אמרו המורים הרוחניים ש40 הוא גיל התבונה. גיל שבו עושים אולי חשבון נפש ראשון אמיתי על 'מי אני – מה אני- ומה אני רוצה'.
אנחנו בדור שיותר ויותר שפר מזלם של הצעירים לחיות בו כי גיל חשבון הנפש ה"מותר" ירד.
איזה יופי של התפתחות חברתית ורוחנית. כבר לא 'חייבים' לחכות לגיל 40.
מותר גם בשנות ה-20. ואפילו קודם. (ומותר גם אחר כך.. בכל גיל!)
ככל שאנחנו מתקדמים עם שנות ה-2000 כך הלגיטימציה לתהליכי מודעות הופכת רווחת יותר, אנשים כבר לא יכולים להתעלם יותר מהשאלות המנקרות בהם, אנשים כבר לא יכולים להתעלם מחוסר הנוחות ואי שביעות הרצון שלהם,
אנשים מבינים שהתעלמות מהסוגיות האלה עלולה לייצר מחלה פיסית- וזה כבר מחיר שלא כל כך מוכנים לשלם..
אנשים רוצים, ובצדק, שיהיה להם טוב.
ומותר.
ממש מותר. אפילו רצוי.
בחנתי את עצמי לאחרונה, בחנתי את רף הבושה/ פחד/ הסתגרות כתוצאה מממצב שהייתי בו. ברגע הראשון שלקח כמה ימים ארוכים.. אכן הסתגרתי ואפילו נבהלתי ובעיקר ממש רציתי לשנות את המצב- עצבות עמוקה ודאגה רבה.
הדבר הבא שראיתי הוא שאני אחרת הפעם, כל כך אחרת ממצבים דומים קודמים.
וזה שימח אותי והרגיע (קצת).
מה שהיה שונה היה הקבלה שהייתי בה. השקט בתוכי שנכח ונשאר למרות הכאוס החיצוני שהיה.
וזה חידוש מרענן.
מה שנקרא I walk the talk כי במקום להרגיש סנדלר יחף הרגשתי שאני נמצאת לגמרי במהות, במרכז של מה שקורה לי. והרי זו עבודת המודעות.
להיות נוכח. כאן ועכשיו. ולאפשר לעצמך להרגיש את כל מה שקורה.
אז היו מי שחושבים, בראיה מבחוץ, שזו "יחפנות". אני מרגישה נוכחות. מרגישה אמת.
המדהים הוא שזה מיד מחבר לכוחות, לעוצמות וליכולת ההתמודדות, למציאת פתרונות. מתוך מקום שקט- וכל כך לא יחף.
זה אפילו מצחיק- הציפייה הסמויה, ואולי לא ממש סמויה, היא שמי שעוסק בטיפול לא יחווה קשיים רגשיים..?
המשמעות של זה היא שמי שעוסק בטיפול לא יחיה?
כי אנחנו חיים כשאנחנו מרגישים. נקודה.
ובשביל להרגיש נדרש גם אומץ. להעיז 'להיות שם'.
זה גם המקום שגם מחולל תפנית. רק כשאנחנו מסכימים באמת להיות במה שיש, רק כשאנחנו מכילים בכנות את עצמנו, שם גם היופי והריפוי.
אז בפעם הבאה שבא לכם להגיד למישהו- הסנדלר הולך יחף'- תעצרו שנייה ותראו מה זה אומר לגביכם..
האם התעורר פחד מהמצב של זה ששיתף אתכם? האם זה פגש מקום אמיתי בתוככם שלא נעים להיפגש בו?
במקום להשליך החוצה את הפחד הזה- רק תישארו. תנשמו שם. לא תתפוררו- מבטיחה.
במקום זה תפגשו אמת בכם. אמת מעצימה- גם אם מכאיבה.
ויותר מזה- תישארו חברים, תומכים, למי שאולי זקוק לכם כרגע. והחברות היא בזה שלא תחלישו.
הסנדלר הולך יחף- זה כמו יריקה בפנים. זה מקטין ומשאיר את האחר בבדידותו. זה הפוך מחיבוק.
וזה מה שאנחנו עושים כשאנחנו נבהלים או חסרי אונים- זורקים החוצה. אז אל.
חיבוק תמיד עדיף.
הרבה אהבה
תמי

האם אתם מאושרים?

עבר זמן מאז כתבתי, האמת שממש לא שמתי לב איך הזמן עף.
אתמול מישהי אמרה לי שהשבוע עבר נורא מהר וזה הצחיק אותי.
אנחנו מייחסים לזמן תכונות שלא ממש יש לו.

הזמן הוא זמן. נתון קבוע, לכולם. ובכל זאת לחלק הוא "עובר מהר" ולחלק מזדחל. 

זה כנראה תלוי מה אנחנו עושים עם הזמן, איך אנחנו מרגישים במהלך הזמן שחולף.
כמה אנחנו מאושרים.
מה זה בכלל להיות מאושר? האם כשאני מחובר לשמחה אז אני מאושר?
או שאפשר להיות מאושר גם בזמנים קשים?
האם כשאני שמח בחלקי אז אני מאושר או רק כשאני משיג יעדים?

איך זה אצלך? מה זה אושר בשבילך? מתי יודעים שמאושרים? ואיך, אם בכלל, אפשר לשמור על זה?

"אומרים שהאושר לא קיים ובכל זאת, בוקר אחד אתה מתעורר ומגלה שהוא נעלם.." (ציטוט מציטוט של מישהו), איך זה ייתכן?!
האושר, כמו הזמן, הוא כאן. כל הזמן. ממתין לנו בנחת ובסבלנות שנבחין בו.
אנחנו כל כך עסוקים במה שלא עובד לנו בחיים, בדברים שהיינו רוצים ואין לנו,
במקומות שלא היינו בסדר.

כל כך קשים עם עצמנו. 
כאילו צריך רשות "ממישהו" (מי בדיוק?) להרגיש בסדר, לאהוב את עצמנו, לסמוך על מי שאנחנו, להיות גאים. כן גאים – זו לא מילה מנוגדת לענווה. מי יהיה גאה בנו אם לא אנחנו..
באמת שאין שם אף אחד "בחוץ", הכל בנו פנימה, נע במעגלים אינסופיים.
אם נבחר להתבונן נגלה את כל היופי. כמו בשיר הילדים:
"מי שלא מביט, מי שלא מביט- מפסיד את כל היופי"..

חשבתי על המושג הזה הייחודי לנו, "אחרי החגים", ואנחנו כבר מזמן אחרי "אחרי החגים" ותמיד ישנה איזו תקווה או צפייה שאחרי החגים יתחיל הכל, כמו ריסט למחשב, אפילו השירים תומכים במסר הזה.
"אחרי החגים יתחדש הכל, יחזרו שוב ימי האור.."

אנחנו, סליחה, אני, מוצאים עצמנו מחכים לאחרי החגים ומתחילים להניע מחדש אחריהם. רק שאצלנו, וזה נחמד, יש המון חגים!! יש המון "אחרי החגים"..
האם זה שם אותנו בעמדת המתנה ניצחית?

מחכים. שמשהו יקרה. שתתחיל תנועה. או שפשוט נעים עם השגרה וההרגלים.
נותנים לזמן "לעוף".

האם אתם מאלה שלוקחים את הגה הניווט בחיים שלכם או נותנים לעצמכם להיות מובלים?
איפה איזור הנוחות שלכם?
האם באמת אנחנו יכולים להוביל את החיים או שאנו שוגים באיזו פנטזיה שמשהו בכלל בשליטתינו?

אני מוצאת שזה איזון עדין בין הגישה הבוהיסטית לזו המערבית ההישגית. יש לכולנו דיאלוג פנימי עם זה. אני מוצאת שעבודת המודעות מאתגרת עוד יותר כשאנחנו מבקשים לחבר בין רוח וחומר ולא בוחרים באחד מהקצוות.
זו לא מודעות "שאנטי" או קיום ארצי. גם וגם. וזה אתגר גדול.

"החיים מתחילים במקום שבו נגמר אזור הנוחות". (לא יודעת מי אמר, כנראה אושו, ואני מסכימה).

מוכנים? לצאת מאיזור הנוחות? מוכנים באמת להתחיל להוביל את חייכם לאן שאתם רוצים?

חומר למחשבה. אשמח לשמוע את דעתך, הגיגים, מה זה מעורר.

 

נ.ב. בפוסט הבא, או זה שמיד אחריו אני אשלח דוח קצר  וחשוב על איך לבחור מטפל ואיך לדעת שבחרת נכון. יהיה צורך להיכנס ולהרשם כדי לקבל אותו. הדוח חינמי אך תדרש הרשמה.

נ.ב.ב. העברת כבר הלאה? זה המקום והזמן. הרשמו כאן.

כשעצוב ולא הולך..

אוי הייאוש

מוכר גם לך?, לא מעייף נורא? לא נמאס?
נו, אז מה נעשה עם זה? איך זה כל פעם בא, מופיע, ללא אזהרה מוקדמת, דווקא כשממש טוב?
אנחנו מודעים, עובדים, אנחנו אפילו משתמשים כבר בכלים שאספנו לאורך השנים..
אז איך? איך זה שהוא מופיע שוב ושוב..?
מה מפעיל את כפתור הייאוש?

לא יודעת להגיד לכם על הכפתור שלכם אבל אצלי זה סימן לכך שיש לי עוד הרבה הרבה עבודה (תודה לאל, אחרת לא הייתי כאן כבר!)
ומה זו העבודה הזו? לראות שעוד יש מקום לאהבה עצמית, לראות שיש עוד ועוד לתקן, לשפר את הדימוי העצמי, ובעיקר בעיקר- שוב, כן, לבחור לעשות.
אין ברירה.
כשבוחרים ללכת בדרך, מובטחים גם רגעי נפילה, מזל שדוקטור סוס נמצא כדי להזכיר.. (זוכרים מהפוסט הקודם..?) .
לבחור לעשות, כן..

אפשר שלא אבל את המצב (הלא מרנין) הזה אנחנו כבר מכירים.
אז כן, שוב, סליחה, להפשיל שרוולים ולגייס את כל הכוחות לטובת עצמנו!
הבנתי כבר מזמן שאין מצב ללכת לאחור (ברברס) וכדי שאנוע קדימה אני צריכה להיות בעשייה.
כמה קשה להיות בעשייה כשאני ברגעי מפלה.. ואיזה עונג להרגיש את הרווחה שבאה עם העשייה.
עשייה, כוונתי, היא לא ללכת לסלול כבישים בחוץ בחום הזה.. אלא לזהות את הייאוש, ספק, חולשה.. ולסלול את הדרך, זו הפנימית, לאמונה בנו.
ולקבל שהתנודתיות ייתכן ותהייה שם עוד. אולי תמיד. לקבל שאנחנו נעים בין אמונה לספק, בין עשייה לחידלון, בין עוצמה לחולשה, בין ייאוש לתקווה.
איך לקבל?
רק באהבה.
מתכון אישי- עובד תמיד! (עוד לא קרה שהמתכון נוסה ולא עבד. יותר מכך, שימוש חלקי- עוזר גם הוא!): לנשום!
לדבר בשקט. זה תמיד נעים יותר.
לחייך, מומלץ הרבה ובכל עת.
לשיר. מומלץ גם לזייפנים!
להיות במגע.
לצחוק פרוע, סתם כך. (וואו, כמה שזה משחרר)

ו- שוקולד? נחמד לרגע אבל ממש לא עוזר. האמינו לי- מניסיון! אפילו מזיק למצבי הרוח אבל על כך אולי בפעם אחרת כשאדבר על תזונה.
אז נאחל רק טוב.
אני כבר מרגישה טוב יותר.

ולמי שישמח לקבל גם הוא את הפוסטים, אפשר להצטרף כאן

היו ברוכים,

תמי דגים

החופש להיות

אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים

ממש אין לי אחוזים במכירה ובכל זאת ממש מרגישה חובה לשתף אתכם בחוויית קריאה אחרת. זה לא עוד ספר ילדים. זה ספר הנחיה לחיים.

"אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים" – ד"ר סוס. יופי של ספר! לפני כמעט 3 שנים המחזנו חלקים ממנו לבר המצווה של הבן שלי, נתנו לו צידה לדרך, ולפני כמה ימים קיבלתי אותו אני במתנה מחברה קרובה ושותפה לדרך. לא במקרה, כנראה.

יופי של ספר! סיפור מופלא על התמדה ונחישות ובעיקר אמונה. אמונה בדרך, אמונה בעצמך, בכוחות שלך. יופי של ספר! הגיע אלי בדיוק בזמן, כתזכורת.

תזכורת להולכים בדרך. תזכורת לבוחרים לצמוח ולעשות משהו אחר, משמעותי עם החיים שלהם. תזכורת חשובה ללא לוותר. לא לוותר על הידיעה שיש בנו כל כך הרבה לממש ולתת לעולם. לא לוותר על החיפוש, על המשמעות. לא לוותר לעצמנו רק כי לפעמים זה לא נוח.

אז צאו! באומץ, בשמחה, בהתמדה,
" תגיע רחוק,
                                         ותמשיך ותצעד,
עם כל בעיה
תתמודד מיד".

                                       

ואם מתחשק לכם לדבר על זה- אז קדימה- לבלוג

אנשים נוספים מחכים לשמוע דרכם על המסע המופלא הזה של החיים- עזרו להם להצטרף כאן

היו ברוכים,

תמי דגים

החופש להיות


מי מקשיב לך?

סליחה, באמת סליחה.

יש מונח בפסיכולוגיה שנקרא אפולוגטיות. משהו 'קסום' כזה שבו אתה מוצא עצמך בהתנצלות מתמדת, בהתקפלות מבחינתי.

זה בא ממקום כל כך עמוק, זו לא סתם אמירת סליחה או הצטערות על משהו.

זה מרגיש יותר כמו "סליחה שאני קיים".

וזה נורא.

סליחה שאני קיים? סליחה?

קבלנו מתנה אדירה, יפהיפיה (נכון גם מאתגרת) ואנחנו מבזבזים אותה, שוחקים אותה עד דק בלא להיות מי שאנחנו.

לאנשים תמיד ולעולם יהיה מה להגיד, לייעץ, לכוון, להעיר, לכעוס עליכם.

אז מה? אז נקשיב, נראה אולי יש כאן משהו שווה בשבילי ואם לא? מה אז?

כשאנחנו במצב אפולוגטי אנחנו מאמינים למה שנאמר לנו ולא רק זאת אנחנו מיד מכילים את זה על עצמנו היינו- כנראה שזה נכון..

הרגש שיופיע עם זה הוא אשמה. כשאנחנו מכילים את שמוטח כלפינו נרגיש אשמה ומיד לאחר מכן- כישלון.

לא כייף.

אבל מילא לא כיף- לא מקדם.

כ"כ לא מקדם.

תראו, ישנה תמיד האופציה להאמין ואפילו לכווץ את עצמנו, לצמצם  למינימום ההכרחי.

יהיה נוח לכולם. אבל למה?

ישנה גם האופציה (המומלצת בזאת), לבחון-

  1. האם זה נכון? האם יש כאן משהו טוב עבורי?
  2. האם זה מקדם אותי?
  3. איך זה מקדם אותי?

כשמשהו מקדם אתכם, לכו על זה!

כשלא, כשממש גם פוגע בהרגשתכם וביכולת לפעול ? וותרו על זה.

זכרו, לאנשים תמיד יהיה מה לומר. אנשים לא אוהבים שמזיזים להם את סדרי העולם. רוב האנשים לא אוהבים שינויים. שזה לבדו הזוי, כי הכל בשינוי כל הזמן! הדבר הכי קבוע שיש הוא השינוי.. אז באמת מדהים לראות כמה לרובנו כ"כ קשה עם שינויים.

אנחנו בעצם רוצים שיגרה, שהדברים יזרמו כמו שאנחנו מכירים, יודעים ורגילים.

מצחיק, או לא, אבל אין סיכוי.

הכל זז. ומהר.

בחרו. איפה הכוח, למי אתם נותנים אותו. החוצה או אל עצמכם?

אתם יודעים הכי טוב מה נכון לכם.

היו בטוחים בכך, גם אם למישהו נראה אחרת. רק אתם יודעים מה טוב לכם.

(ויש תקופות שלא וגם זה בסדר).

צריך רק לשאול את השאלות הנכונות. אלה שמועילות, שמקדמות אתכם ולא אלה שמפילות חזרה אל השיפוטיות והביקורת, על זה כבר סיכמנו שאנחנו מוותרים, נכון?

וכשמישהו אמר לכם משהו- תודו לו. כי בכל דבר שנאמר יש משהו עבורכם. יש תובנה מקדמת עבורכם. לא, אני לא סותרת את עצמי, לא אמרתי לאמץ את שנאמר לכם במדויק אלא להקשיב ולראות שמה שנאמר קרוב לוודאי (אני מקווה) בא מאהבה אליכם, מדאגה לכם, מרצון שיהיה לכם טוב. גם אם התוכן לא מדויק, יש משהו טוב בשבילכם, שמקדם אתכם.

אז במקום להתנצל על עצם קיומכם המופלא- תמיד תשאלו איך זה עוזר לי? במה מקדם אותי?

רוצים להיות חופשיים עכשיו

לא רוצה לא רוצה לא רוצה ודי!!

לצאת מאזור הנוחות, לא כיף.. הרבה יותר כיף להישאר באזור המוכר, זה שהתרגלנו לו. ממש קשה לצאת אל האור, זה עלול לסנוור, אפילו להאט את צעדינו כי הרי אנחנו צועדים באזור לא מוכר, לא בטוח. ממש קשה להיות בתוך אי ודאות, אי יציבות, זה מפחיד וגם איש לא מבטיח לנו איזו פיסת נחמה שנוכל להיאחז בה.

ככה זה, כשאנחנו בוחרים בשינוי, מובנית בתוכו הטלטלה.

בתוך הטלטלה הזו, אם נוכל להיות ברגע הזה בלבד, מבלי לדאוג מה יקרה עוד רגע ומבלי להיאחז או לייחל לרגע שכבר עבר; נוכל לגלות שאי היציבות יכולה להיות גם- אי (של) יציבות וכך גם אי הודאות יכולה להפוך לאי (של) ודאות וכך בכול רגע ורגע אנחנו בתוך יציבות וודאות, מה שעוזר להגיע אל הרגע שאחריו שגם הוא אי-של-יציבות ואי- של- ודאות.וכולי וכולי.

האופציה לא להיות בשינוי משמעה הליכה לאחור. אנחנו או צומחים, מתקדמים ממשיכים ללמוד או נסוגים. אין מצב ללא תנועה.

שינוי הוא כמו לקלף מאיתנו משהו שכבר אין בו צורך, להשיל את עצמנו הישן..לטובה זה החדש.

ואנחנו מתמהמהים.. מפחדים לנוע, או מתחילים ומוותרים, כי קשה מידי, מאתגר, נורא לא נוח.. בשבילי האופציה של תנועה לאחור ממש לא הגיונית, מדכאת ממש. אז בוחרת כל פעם מחדש לצאת מאזור הנוחות, בוחרת לאתגר את עצמי, בודקת מחדש את יכולותיי, כוחותיי. והאמינו לי זה 'מה זה לא קל!

תראו מה נלסון מנדלה כתב-

 "הפחד העמוק ביותר שלנו הוא לא שמה אנו חלשים מידי.
הפחד העמוק ביותר שלנו הוא שאנחנו בעלי עוצמה שמעל לכל שיעור.
זה האור שבנו-לא האפלה שבתוכנו- שמפחיד אותנו יותר מכל.
אנו שואלים את עצמנו-איזו זכות יש לי להיות מבריק, יפהפה, מוכשר ואהוב? למען האמת איזו זכות יש לך לא להיות?
אין שום דבר נאור בלהצטמק כדי שאחרים לא ירגישו חסרי בטחון. ככל שניתן לברק שלנו להאיר, אנו מעניקים בלי מודע רשות לאחרים לעשות כמונו" .  נלסון מנדלה.

אני מוצאת עצמי כותבת על זה הרבה, פשוט כי אני בדיוק שם, כמו רבים מכם, כמו "נחום- תקום", נופלת וקמה, לא מוותרת. אין לי דרך אחרת אלא לצעוד בשביל ואם כבר אז עדיף לעשות את זה הכי טוב שאני יכולה.

לא עושה כאילו אין התמודדויות או קשיים, לא מייפה.

רק מתמידה, עם המון אהבה פנימה, עם מחילה ועם ראיית החזון.

להיות מי שאני – במלואי.

היו אתם, כפי שאתם – נהדרים!.

לספקנים- בבקשה להדפיס בגדול את דברי נלסון מנדלה, לתלות על המקרר- ולשנן!

באהבה רבה

תמי