לא לוותר, אנחנו אומרים, להתמיד בדרך, להאמין.
בפוסט הקודם העליתי את עניין ההחמצה והצעתי לכם לבדוק מה המצב המשפחתי אצלכם
בנושא זה. הבנתי מתגובות שהיו אלי שיש צורך בהמשך.
אחת מהתגובות הייתה ש: 'לא לימדו אותי לחלום' ובאמת הכאב של לא להיות מסוגל לדעת איך בכלל לעשות את זה הוא עצום.
כל אחד יכול לדמיין. כל אחד!
פשוט לדמיין, לפרטי פרטים את המקום הקסום שלכם, המקום האולטימטיבי, המיטבי שלכם.
ואז לחזור לתמונה הזו שוב ושוב.
זה יוצר קישורים חדשים במוח. נותן הוראה חדשה.
זו ההתחלה.
אח"כ כדאי להוסיף לזה גם "כתוביות" ולכתוב
באופן חיובי ובזמן הווה את כל ההיגדים של אותו מצב מיטבי.
וגם עליהם לחזור, כמו מנטרה, בקול, שוב ושוב
כמה פעמים ביום.
ואם עדין אין לכם מושג מה החלום או בכלל מושג על מה אתם רוצים להיות..
הנה רעיון נוסף- הכינו שתי רשימות:
כתבו את כל מה שאתם אוהבים לעשות
אז כתבו את כל מה שאתם עושים טוב,
ועכשיו נותר רק לחבר- בין סעיפים מרשימה אחת לשניה,
תגלו דברים מפתיעים ותוכלו לבחור-
לעשות משהו שאתם אוהבים וגם טובים בו!
נשמע מצוין, לא?
זה אכן מצוין, וזה אפילו עובד!
ובכל זאת, עם כל הרעיונות הנהדרים, לפעמים אנחנו לא
(כמו בסיפור של ד"ר סוס- כשיוצאים מגיעים למקומות נפלאים),
וכשאנחנו לא- מה אז?
קודם כל, לא להיבהל.
אח"כ לראות, כשאני בנפילה איך לא לתת לייאוש להשתלט??
לשנות תדר. נשמע פשוט, נשמע הכרחי, אבל איך עושים את זה?
אז רוצה לדבר על זה רגע, כי זה קורה כל הזמן
ולרוב בהפתעה.
רגעי הנפילה הם חלק אינטגראלי ויום יומי משגרת היום, ישנם ימים שהם אפילו רוב היום. כשאני בנפילה זה סוגר עלי כ"כ מהר שלפעמים זה לא מורגש ואני מגלה רק בדיעבד שמשהו השתנה, ולא לטובתי.
מחשבות דאגה רצות בקצב מטורף, מהר מאוד הנשימה נעשית קצובה יותר ואפשר ממש לחוש איך נבנה לו התקף חרדה.
רוב האנשים לא שמים לכך לב בכלל וחיים באופן קבוע במצב דאוג או על סף החרדה,
חיים עם הפרעות שינה, עם כיווץ חד בין העיניים, עם כאבי ראש, עם מחלות פיסיות כאילו הן הכרח הגורל.
לכך מתלווה גם המצב הרגשי. הבושה. כשאנחנו במצב ייאוש, חרדה, אנחנו מתכנסים פנימה אל ייאושנו, אל חוסר האונים ובכך מעצימים עוד יותר את המצב.
אנחנו לא רוצים להיראות או להיחשף, אנחנו לא רוצים להיתפס בקלקלתנו ובכך גוזרים על עצמנו גם בדידות, שסוגרת עוד יותר.
אנחנו למעשה, מכניסים עצמנו למצב מסוכן.
מסוכן כי אין איש בנמצא שיודע ויכול לעזור, מסוכן כי זה מצב שמטעין את עצמו ומעצים את עצמו באופן עצמאי, ככל שנשהה בו.
אנחנו בעצם, מחבלים במו ידינו בחיינו שלנו.
ואז אנחנו גם מאמינים למה שיצרנו, כי הרי זו המציאות, לא?
לא. זה מה שיצרנו.
ואם יצרנו אז גם בכוחנו לשנות.
אני יודעת, זה נשמע בלתי אפשרי, "לכולם זה עובד אבל לא לי", "אצלי זה סיפור אחר, מסובך יותר", ואולי בעצם לא כ"כ בא לנו לשנות.
אולי נוח לנו במוכר גם אם הוא לא ממש מיטיב או מקדם אותנו. שינויים, להרבה אנשים זה לא דבר קל או מיידי.
זה מצריך עבודה, זה מצריך מחויבות והתמדה.
זה מצריך כוחות.
זה גם נותן כוחות. ומשמעות וחדווה.
למה כ"כ מסוכן לתת לייאוש לחלחל? הייאוש הוא אחד מאותם רגשות מסרסים. סוג רגש, חזק מאוד שמוביל אותנו לשיתוק.
שיתוק מחשבתי, שיתוק ביצירה, שיתוק בשמחה, שיתוק מהחיים.
אנחנו חדלים מלהיות והופכים כמו בובות מכאניות, ומתפקדות ברמה כזו או אחרת, (בדרך כלל לא מאוד גבוהה..).
לייאוש מצטרף "אחיו" הדיכאון ואיתו גם חוסר האונים.
מפה הדרך למטה כבר סלולה ויידרש לכם מנוף כדי להתרומם. יש כאלה שמורגלים בנוהל הזה ומידי פעם שוקעים לדייסה החמימה הזו ואולי אפילו גם יש מי שמוציא אותם משם..
או שנעים שם. יש מצבים שנוח לא לתפקד. לא נדרש שם שום מאמץ.
אבל אפשר, אולי, אחרת.
אפשר לדעת מראש, להרגיש רגע קודם שהנה זה בא
ולבחור.
ברגע שזיהינו אנחנו כבר בהתבוננות. וזה מצב מצוין.
כשאנחנו בהתבוננות אנחנו יכולים לעצור, לנשום רגע להחזיר עצמנו לעמדת בחירה.
האם אני ממשיך/נשאר עכשיו בעמדת הקורבן? בעמדת ה "למה זה קורה לי?", "למה דווקא אני ?"
או שאני מזכירה לעצמי את הכוחות שבי,
מזכירה לעצמי את כל הפעמים שכבר יצאתי ממצבים 'נמוכים',
מזכירה לעצמי שהחיים בזרימה, בשינוי תמידי ואינסופי.
אז חל המהפך.
אני כבר מחוברת לטוב שבי, אני כבר יכולה, ולו לרגע, לחייך לעצמי.
אני כבר נושמת רך יותר.
וכשהראש צלול- אפשר גם לגייס אותו למחשבה בהירה יותר ולמצוא מוצא.
משהו חשוב- גם כשאין מוצא או שנראה שאין מוצא-
כדאי לזכור שהכול זמני, חולף.
אין מצב שנשאר כמו שהוא.
האמת היא שהשינוי הוא הדבר הבטוח ביותר שיש. לטוב וליותר טוב.
ובמקום שיר, מצרפת הפעם תרגיל קטן בנשימה.
טוב, גם שיר. משהו מחבק, שמחזיר לחברות ואהבה.
אז חבקו את מי שאתם אוהבים ואת מי שזקוק,
זה מקל על היציאה מנפילות..
הרבה אהבה
תמי
תמר דגים - ריפוי שלם 