את חייבת! כי ככה צריך!

כתבתי כבר על זה שאין שעמום..
איך שכתבתי את זה היו לי יותר רגעי "שעמום", שפתאום היה איזה ואקום
ולא היה לי מה לעשות.

ממש. חחח.
ה- To do list שלי היא אינסופית.
כל פעם עוד רעיונות, נובעים בלי הרף, שנרשמים על הדפים הצהובים שלי.
וממתינים..
שיהיה לי חשק, שיהיה לי כוח, שהזמן יתאים, ש"ירגיש לי נכון".
פעם, לא מאוד מזמן, נאבקתי בזה ממש, הייתי כל הזמן בלחץ של- 'אני חייבת לעשות, להספיק'. כל הזמן היה משהו שצריך לעשות, זה הטריף אותי.
שנים, אבא שלי האהוב כ"כ, 'יושב לי על ראש' עם כל הצַריכים האלה.
כל הזמן צריך. חייבים. כי ככה זה.
אפילו כשאני כותבת את זה אני כבר לא נושמת טוב.

דרך החיים למדתי, שהמטוטלת בין הקצוות ולא משנה מה הם,
בתחילה נעה בקשת גדולה ובמהירות ולאט לאט נרגעת,
הקצוות כבר לא כ"כ קצוות, הקשת קטנה יותר (המרחק בין הקצוות קטן יותר)
והקצב איטי יותר.
מאפשר נשימה, מאפשר שפיות.

תמיד ולעולם יהיה מה לעשות!
ככה אנחנו. רוצים להשיג, להגיע, להצליח, לעשות משהו משמעותי בחיינו.
וזה יופי.

רק שהיום אני מבינה יותר את המשמעות של "ללא מאמץ".
ללא מאמץ לא אומר ללא עבודה או ללא השקעה, לא אומר לשבת ולחכות לנס.
ממש לא.
ללא מאמץ, מבחינתי, זה בדיוק מהמקום של לוותר על ה'צַריכים', להרפות.
לאפשר לדברים להתהוות כפי שהם צריכים באמת להיות, מבלי לדחוק בהם,
לאפשר זמן, פניות, להתכוונן נכון אל הדברים. ואז לעשות.

רגעי "השעמום" האלה, הם רגעי התהוות. אין באמת ואקום.
אז במקום ביקורת נוקבת ונוגסת של- אין לי חשק/כוח/ לא נכון../לא בסדר,
אני עוצרת ויודעת שמשהו מתבשל, ומכבדת את קצב הבישול שלי.
(שלעיתים איטי- אבל זה כבר שיפוטי, ואמרנו שבלי..)

יודעת שזה לא כי אין לי חשק (למרות שגם זה לגיטימי מידי פעם),
אלא כי משהו בי מבקש רגע לעצור, להמתין.
כבר יודעת על עצמי שלא יכולה ללכת לפי קצב של מישהו אחר,
(לא) בעסק, (לא) בבית, (לא) בספורט.
יש לי את הקצב שלי! שלי! ואני מכירה אותי. היטב.
רק אני מכירה אותי כ"כ טוב.

אסור לי להידחק למשהו שאינו תואם לי.
זו יכולה להיראות טיפשות או עצלות וזה יכול להיות אומץ.
ללכת בקצב שלי.

לא בנויה כבר לטיולים המוניים, להכתבה חיצונית למה שנכון.
כן מוכנה ללמוד, להיפתח לחידושים. כל הזמן.
ועדין- בכל פעם מחדש אבדוק שזה תואם לי.
לי ולשינויים שעוברת.
כי מה שתאם לפני שנתיים כבר לא תואם לי היום,
ומה שחשבתי שאולי לא יתאים, ממש מתאים עכשיו.
ככה, בתנועה זורמת, פתוחה,
בספירלה.
תנועה עגולה, פתוחה, נושמת, רכה.
ואז מופיע כל היופי.

אחרי זמן בישול שהיה אולי ארוך בעיני,
אני יכולה להפציע על שלל רעיונות וכוח לביצוע של ארבעה אנשים.
ואז שוב נחה..
עד לפרץ הבא.
וכשכבר מכירים (אני את עצמי), ומכבדים (את הקצב),
אז זה ללא מאמץ.

יופיי הייי

רוצים ללמוד איך?
זה פשוט.
לימודי גישת הספירלה כבר כאן.
יום א' שקצת אחרי החגים- ה- 21.10.12, 10:00-12:30,
10 שעורים, עד סוף דצמבר 2012.
ביעד, משגב.
(ממרכז הארץ- הפוך לפקקים- שעה וחצי, 40 דק' מזיכרון, 1/4 ש' מכרמיאל).

זה הזמן לחזור אלי במייל חוזר ולהירשם!
הסלון היפה שלי יכול להכיל 10 אנשים ללמידה כזו.
(הקפה והנוף המהמם- עלי).

מזכירה שהלימודים הם בעלות- חינמית. (דונה בלבד)
הרשמה נדרשת.

מאחלת את כל הטוב

תמי

לתפוס אותו ממש עכשיו

הפעם בתגובה לסרט "תפוס את הרגע" או כפי שהוא נקרא באנגלית "The peaceful warrior"

כאילו עוד סרט אמריקאי על גיבור, על ההתרסקות שלו, ההתמודדות שלו והתהילה.
הפי- אנד, אמריקה.

אבל זה סרט על החיים, של כולנו, לא רק של ספורטאים, כוכבי על או סלבריטאים.
זה על החיים שלי ושלך.

כשראיתי אותו לראשונה (בדיוק לפני שנה) הרגשתי שהגישו בו את הסיליבוס של שעורי ההתפתחות והמודעות שאני מעבירה. נרעשתי מהפשטות שבה המסרים היקרים האלה מועברים דרך סרט. פשוט, ככה.

טוב, אז אני קצת רומנטית ואיך אחי אומר לי- "נכנסת לסרט, אה?", כן אני נכנסת לדמויות. אז?

"אין דבר כזה ששום דבר לא מתרחש", "אין דבר כזה רגעים רגילים", הוא אומר (ניק נולטי..וזה נשמע מה זה טוב באנגלית). וזה כ"כ נכון.

בזמן כזה שהקצב כ"כ מהיר, שהצורך בגירויים אינטנסיבי כל כך, שהצורך בלספק אותם גירויים הוא מיידי עד בלתי נסבל.. בזמן כזה האיזון חשוב.

אני כאן כדי להזכיר. לי ולך.

כשאני רואה את הילדים שלי מבלים זמן רב מידי (לטעמי) מול המסכים, אני גם מזכירה לעצמי שהם גם פעילים מאוד, ושהדברים טיפה אחרת עכשיו מאשר לפני 30 שנה..

אבל, כשהם מתחילים להתבכיין שמשעמם ומצפים שאני אהיה צוות הוואי ובידור, אני יודעת שמשהו חסר.

אין דבר כזה שעמום בעיני.

תמיד משהו קורה, תמיד יש משהו מעניין סביבי או בי.
אין רגע דל. הכול כ"כ מלא ועשיר. ורגעי ה'שעמום' יכולים להיות המרתקים ביותר, הפורים ביותר. ככה זה אצלי.

כ"כ הרבה החלטות חשובות, מאירות, התקבלו ברגעי 'שעמום' שאני מעדיפה לקרוא להם- רגעי שקט.

נזכרתי שמאז שאני קטנה אני אוהבת לצפות באנשים, במתרחש. סקרנית לדקויות הקטנות, לניואנסים העדינים שבין אנשים. אפילו בתיכון, אני וחבר טוב שלי אז, היינו מתצפתים בהפסקה, וצחקנו שאנחנו כמו זוג הזקנים ביציע בתוכנית של החבובות..

אולי גם זה מה שהפך אותי לרגישה כ"כ ואח"כ למטפלת דקת הבחנה ומדויקת.

אולי זה גם מה שהביא אותי להיות סרבנית פשרות סדרתית. (למרות שלקח לי זמן להודות,להסכים ולהעיז).

הדברים חייבים להיות מדויקים לי. והיום כבר לא רואה בזה חסרון כמו שכל חיי העבירו לי.

כן, יש לזה מחירים לא פשוטים לפעמים. אוקיי. אני נכונה להם היום.

כשאני מתבוננת אני נפעמת. כל כך הרבה גילויים.

לא צריך לשבת במדיטציה שעה בעיניים עצומות.. למי יש זמן לזה בקצב החיים שלנו?!

לעומת זאת 5 דקות בבוקר ועוד 5 לפני השינה, גם אם בעיניים פקוחות, בהתבוננות שקטה, בהקשבה לפעימות הלב- עושות הבדל גדול באיך שהיום שלי נראה, באיך שהחיים שלי נראים.

אז  הנה תרגיל קטן להתחלה:

שבו עכשיו בנוח, קחו כמה נשימות עמוקות ורכות. בלי מאמץ, לתת לגוף להיות רפוי ולחוש כל מה שקורה בגוף, בלי לשפוט, בלי לפרש, בלי להבין.

רק לחוש ולנשום. רך.

ובחיוך לשאול- איך אני רוצה להביא את עצמי היום?

או- איך אני מביא את עצמי במיטבי היום?

או- מה הדבר הטוב ביותר עבורי היום?

ולתת לתשובה לעלות. לפעמים זה בא במהירות, נסו לתפוס את ההבזקים, הרסיסים.

או שיופיע מסר ברור.

ואז לחייך ולנשום והנה אתם מתחילים את היום עם מסר פנימי שלכם.

והנה היום מחויך ובהיר יותר.

תרגיל קטנטן שעושה שינוי גדול.

טעימונת מלימודי גישת הספירלה הבאים עלינו לטובה מיד אחרי החגים.

רק טוב

תמי

לאבד משהו יקר ולהישאר מחוברת לשמחה..

נדמה שממש קל להטיף לשקט ולשמור על השלווה.. ומה כשקורה משהו 'אמיתי', גם אז?
אבל איך?!

אז הנה הסיפור: לפני כמעט שנתיים (שנה ו-8 חודשים, למען האמת),
קיימתי מופע ששרתי בו. באמת שחלמתי על זה שנים והתכוננתי לו כמה חודשים טובים.
(את חלק מהשירים העליתי כאן דרך הפוסטים),
לא ידעתי באותו זמן כמה משמעותי זה יהיה גם להמשך.

התרגשתי, התלהבתי, שמחתי באמת עד התא האחרון שבי.

…יום לפני המופע חליתי.
חליתי כמו שלא הייתי חולה שנים! ו- נאלם, נעלם קולי. לחלוטין.
ביטול לא בא בחשבון.
ידעתי שאם אני מבטלת זה כבר לא יקרה. ever.
(כמו שידעתי שאני חייבת לעבור טסט ראשון ואכן כך היה).

עמלתי כל הלילה והבוקר שלמחרת עם כל התהליכים, התרגילים, נשימות, תפילות
גוגל- מוגל וכל מה שאני מכירה.
עזר. חלקית.

עליתי לשיר 35 שעות אחרי שחליתי. שרתי.
לא קרוב לאיך שאני יודעת שאני מסוגלת, אבל שרתי.
ושמחתי והייתה לי חגיגה אדירה.
מיד אחרי המופע- הלכתי לישון ולא קמתי מהמיטה כמעט שבועיים!!
באמת שלא הייתי חולה ככה שנים על גבי שנים.

למה כל הסיפור הזה ואיך זה קשור לכותרת?!
כי מאז, שנה ו-8 חוד' לא חזר לי הקול למה שהוא היה.
לא ממש חזרתי לשיר מאז.
וזה חסר לי נורא!

השירה ממלאה אצלי מרכיב מאוד משמעותי ב- well being שלי,
בחיבור לטוב, לאנרגיה של יצירה ושמחה, לשינוי תדר כשקשה לי,
לביטוי  שלי.
ואיבדתי את זה.

אני כבר כמעט לא שרה.
אין לי כמעט קול, גם כשאני מדברת הוא נשמע כבר צרוד וכמו מאחורי מיסוך.
בהתחלה, אמרתי לעצמי, טוב, יעבור, תקופה..
אבל כבר כמעט שנתיים ואני בקושי שרה.

מספרת את זה כי מה שעשיתי עם זה הוא המסר החשוב:
קודם כל, אני שרה לעצמי. גם אם זה נשמע כמו קרפדו..
שנית, ראיתי, רק עכשיו, שאני בקבלה- שמדהימה אפילו אותי.
פתאום רואה את הדרך שעשיתי.
אני בקבלה.

אפילו לא כואב נורא. חבל לי כי אני אוהבת את זה וזה עושה לי טוב,
ואולי בתוכי גם מקווה ומאמינה שקולי ישוב אלי.. ממסעותיו הרחוקים..

אבל גם אם לא.. אני לא תלויה בשירה או בקול כדי להיות שמחה,
או כדי לשנות תדר כשצריך, כדי לעשות לי טוב.
(ומי שלידי, כולל הסטודנטים שלי, ימשיכו "לסבול" משירתי),
פשוט לא אופיע יותר.. כנראה..

אז מה אנחנו עושים כשאנחנו מאבדים משהו יקר לנו?
האם האושר שלנו תלוי בזה? האם אנחנו נאחזים בזה, כאילו
בלי זה הכל אבוד או חסר טעם/ערך?

לא יודעת אם הצלחתי להעביר כמה השירה משמעותית לי.
אני שרה מאז ומעולם. כל הזמן! בכל מקום!

אבל את מי מעניין עכשיו שיכולתי לשיר במנעד של יותר משתי אוקטבות?
את מי מעניין שיכולתי לשיר בקלות שירים של ג'וני מיטשל?
ואת מי מעניין ה"למה", אם זה מסימני הגיל או משהו אחר.

אין לי את זה יותר! זה לא כאן!

ואני אפילו לא מבינה מה השיעור שמשהו כ"כ יקר, שאני כ"כ אוהבת נלקח ממני..
אם יש בכלל שיעור.

מה שאני כן מבינה ומגלה שאני בטוב, שמחה,
מוכנה לקבל ולהכיל את מה שקורה לי.
משמע, הצלחתי. העבודה שאני עושה כל השנים עובדת!
וזה מרגש אותי כ"כ. השקט נשמר. השמחה כאן.

ההיאחזויות שלנו במה שהיינו, במי שהיינו, מה שהיה לנו..
הכמיהה למה שכבר לא יהיה לנו.. למה שיכל להיות לנו..
איך זה בדיוק מקדם או עוזר לי?! זה לא!.

אז מה נשאר? – להרפות! לקבל!
וזה אפשרי לכל אחד!

והנה השוס-
זה נכון גם לדברים ממש גדולים בחיים; גם כשמאבדים מישהו קרוב ולא רק משהו.
יותר מורכב, נכון, אבל עובד אותו הדבר ואפשרי באותה המידה. (יודעת. בדקתי).

העניין הוא לא להיאחז בכאב, בכמיהה, בגעגוע, ברצון,
העניין הוא להניח.
לפרוש ידיים ולקבל את מה שמופיע as is, כי במילא זה כך מופיע.
ויש לכך סיבה, גם אם היא עוד לא ידועה או לא מובנת.
ההבנה מופיעה אח"כ- או בכלל לא.
זה גם בסדר.

כי אתם יודעים מה? התדר שאנחנו נמצאים בו מושך ממנו עוד.
ובאופן הזה אנחנו ממש מייצרים רגע רגע את מציאות חיינו.

אז עדיף שמחה.. זה מביא ממנה עוד.

לימים טובים ומלאים בכל טוב.

באהבה

תמי

זה ממש כאן, ברגע הזה

הפעם בתגובה לסרט "תפוס את הרגע" או כפי שהוא נקרא באנגלית "The peaceful worrier"

כאילו עוד סרט אמריקאי על גיבור, על ההתרסקות שלו, ההתמודדות שלו והתהילה.
הפי- אנד, אמריקה.

אבל זה סרט על החיים, של כולנו, לא רק של ספורטאים, כוכבי על או סלבריטאים.
זה על החיים שלי ושלך.

כשראיתי אותו לראשונה (בדיוק לפני שנה) הרגשתי שהגישו בו את הסיליבוס של שעורי ההתפתחות והמודעות שאני מעבירה. נרעשתי מהפשטות שבה המסרים היקרים האלה מועברים דרך סרט. פשוט, ככה.

טוב, אז אני קצת רומנטית ואיך אחי היה אומר לי- "נכנסת לסרט, אה?", כן אני נכנסת לדמויות. אז?

"אין דבר כזה ששום דבר לא מתרחש", "אין דבר כזה רגעים רגילים", הוא אומר (ניק נולטי..וזה נשמע מה זה טוב באנגלית). וזה כ"כ נכון.

בזמן כזה שהקצב כ"כ מהיר, שהצורך בגירויים אינטנסיבי כל כך, שהצורך בלספק אותם גירויים הוא מיידי עד בלתי נסבל.. בזמן כזה האיזון חשוב.

אני כאן כדי להזכיר. לי ולך.

כשאני רואה את הילדים שלי מבלים זמן רב מידי (לטעמי) מול המסכים, אני גם מזכירה לעצמי שהם גם פעילים מאוד, ושהדברים טיפה אחרת עכשיו מאשר לפני 30 שנה..

אבל, כשהם מתחילים להתבכיין שמשעמם ומצפים שאני אהיה צוות הוואי ובידור, אני יודעת שמשהו חסר.

אין דבר כזה שעמום בעיני.

תמיד משהו קורה, תמיד יש משהו מעניין סביבי או בי.
אין רגע דל. הכול כ"כ מלא ועשיר. ורגעי ה'שעמום' יכולים להיות המרתקים ביותר, הפורים ביותר. ככה זה אצלי.

כ"כ הרבה החלטות חשובות, מאירות, התקבלו ברגעי 'שעמום' שאני מעדיפה לקרוא להם- רגעי שקט.

נזכרתי שמאז שאני קטנה אני אוהבת לצפות באנשים, במתרחש. סקרנית לדקויות הקטנות, לניואנסים העדינים שבין אנשים. אפילו בתיכון, אני וחבר טוב שלי אז, היינו מתצפתים בהפסקה, וצחקנו שאנחנו כמו זוג הזקנים ביציע בתוכנית של החבובות..

אולי גם זה מה שהפך אותי לרגישה כ"כ ואח"כ למטפלת דקת הבחנה ומדויקת.

אולי זה גם מה שהביא אותי להיות סרבנית פשרות סדרתית. (למרות שלקח לי זמן להודות,להסכים ולהעיז).

הדברים חייבים להיות מדויקים לי. והיום כבר לא רואה בזה חסרון כמו שכל חיי העבירו לי.

כן, יש לזה מחירים לא פשוטים לפעמים. אוקיי. אני נכונה להם היום.

כשאני מתבוננת אני נפעמת. כל כך הרבה גילויים.

לא צריך לשבת במדיטציה שעה בעיניים עצומות.. למי יש זמן לזה בקצב החיים שלנו?!

לעומת זאת 5 דקות בבוקר ועוד 5 לפני השינה, גם אם בעיניים פקוחות, בהתבוננות שקטה, בהקשבה לפעימות הלב- עושות הבדל גדול באיך שהיום שלי נראה, באיך שהחיים שלי נראים.

אז  הנה תרגיל קטן להתחלה:

שבו עכשיו בנוח, קחו כמה נשימות עמוקות ורכות. בלי מאמץ, לתת לגוף להיות רפוי ולחוש כל מה שקורה בגוף, בלי לשפוט, בלי לפרש, בלי להבין.

רק לחוש ולנשום. רך.

ובחיוך לשאול- איך אני רוצה להביא את עצמי היום?

או- איך אני מביא את עצמי במיטבי היום?

או- מה הדבר הטוב ביותר עבורי היום?

ולתת לתשובה לעלות. לפעמים זה בא במהירות, נסו לתפוס את ההבזקים, הרסיסים.

או שיופיע מסר ברור.

ואז לחייך ולנשום והנה אתם מתחילים את היום עם מסר פנימי שלכם.

והנה היום מחויך ובהיר יותר.

תרגיל קטנטן שעושה שינוי גדול.

טעימונת מלימודי גישת הספירלה הבאים עלינו לטובה מיד אחרי החגים.

רק טוב

תמי

בשם האמת…

בשם האמת..

כמה דברים אנחנו עושים בשם האמת? בשם האהבה? אנשים מוכנים להתאבד על האמת שלהם,

אנחנו יוצאים למלחמות, מכלים ימינו  בזעם או מירמור על אי צדק, רק כי זה בניגוד לאמת שלנו. בשם האמת מופיעה כ"כ הרבה אלימות סביבנו. גם כשהיא שקטה, 'אלגנטית', עטופה באהבה, לכאורה. היא קיימת.

מה זו בכלל האמת ואיך אנחנו יודעים שזו האמת?

האם אנחנו יודעים בוודאות מה היא האמת? האם אנחנו יודעים בוודאות שמה שאנחנו חושבים או מרגישים כאמת, זו אכן אמת?!

ויותר מכך- איך זה גורם לנו להרגיש? כי אנחנו הרי מונעים מרגשות, רק מרגשות.
כל ההחלטות הן על בסיס רגשי, גם אלה שנראות ריאליות.

הבנתי שאם אני מונעת על בסיס רגשי, כדאי שאהיה מודעת לרגשות שלי, או למצב הרגשי שלי, או לפחות על איך זה משפיע עלי,

אבל האמת היא?  (חח) שהיא משתנה כל הזמן. ממש מרגע לרגע.

ברור שיש 'אמיתות' שהולכות איתנו שנים.. כאילו. אם נבדוק טוב נגלה או שהן בכלל לא שלנו או שהן כבר לא כאלה אמיתות עבורנו.

ראיתי כמה אנרגיה אני משקיעה בלהבין את האמת שלי, כמה אנרגיה בלהצדיק אותה, ובכל זאת לא באה מנוחה לייגע (ליגעה..).

ולפתע שמעתי מתוכי קריאת זעקה- תיכנעי כבר!

מה? להיכנע? אני? הכוונה אלי? כן, תיכנעי כבר!

לא ידעתי לתוך מה אני צריכה להיכנע. להיכנע נשמע רע, לא מתמודד, לא ככה לימדו אותי..

תיכנעי כבר!

טוב. מנסה. מתאמנת בלהרפות. ואז באה התובנה-חוויה.

ומה אם אני לא יודעת? מה אם אין לי שום מושג, מה אז?

אני שולחת מסרים ליקום, אני מתכווננת, אני בעשייה, אני לומדת המון ואפילו מהר, אפילו מיישמת. אני עם כוונה טובה, בנתינה- עושה כל מה שאני צריכה בעולם הרוחי והפרקטי,

ומה אם כל זה לא מקדם? מה אם אני באמת לחלוטין לא יודעת מה עוזר, מה מקדם, מה הולך לקרות, מה בכלל נכון? מה אם אני לא יודעת..

עכשיו השיעור האמיתי. להיות בחמלה לעצמך. לאחרים זה קל, את עושה את זה כל היום,

אבל לעצמך? להיות בהבנה ואהבה  וחמלה לעצמך. כן, כי את לא יודעת.
וזה מפחיד. אנחנו כל כך צריכים לדעת, להיאחז במשהו. כאילו יש במה. הכול משענת קנה רצוץ.
הדבר היחידי היציב הוא שינוי, תנועה ומתלווה לו חוסר וודאות.
אבל אין אדם שרוצה לחיות או לחוות חוסר וודאות. מובן.

אני רוצה לאתגר אתכם לרגע- תשאלו עכשיו את עצמכם- ומה אם אני לא יודע? ומה אם כל מה שאני 'יודע' אני לא באמת יודע?

מה אז? ותראו איזה רגש עולה. ותשהו בו לשנייה. רק לרגע. וכשהרגש הזה מופיע מה עוד בא איתו? ואיזו התנהגות אוטומטית מיד מופיעה? מה ההרגל שלך בתוך הרגש הזה?

ואין צורך לעשות עם זה כלום מלבד להתבונן. להכיל רגע את עצמכם.

להתבונן על עצמי בתוך המציאות הביא אותי אל החופש. החופש לבחור, החופש להיות.

לתת לדברים להיות כפי שהם במקום להתווכח עם המציאות. כי מה לעשות, כשאנחנו מתווכחים עם המציאות אנחנו מחמיצים אותה לגמרי. (ותודה לביירון קייטי ולברנדון בייס על היותן מורות מוארות ),

אנחנו מתלוננים, מקטרים, כואבים, עצבניים, רוצים שהדברים יהיו אחרת.. 'זה לא אמור להיות ככה'..

כשבעצם כל מה שנחוץ … זה להיות. עם מה שיש.

ולכן גם כתבתי באחד הפוסטים האחרונים שכל מה שקורה הוא התרופה.

לכוון לשינוי זה על הכיפאק, רצוי גם להיות בעשייה, דרך אגב..

עדין, בו בזמן הדברים מתרחשים כפי שהם מתרחשים.

למה? ככה.

וכל מאבק עם זה רק מגביר את הקושי.

אז. כן. להיכנע. להתמוסס לתוך מה שיש. באהבה.

הכול נהייה קל יותר אז.

רק טוב

תמי

אוסיין בולט והשראה יומית

יכול להיות שהוא נתקע לפעמים? נראה לך שאין לו כוח לצאת לאימון?
אין מצב!
בשביל להיות אלוף עולם- אלוף אולימפי ועוד פעמיים ברציפות נדרשת חוץ ממוטיבציה
גם התמדה ומחויבות ברמה, שאנו פשוטי העם
אולי לא מכירים. או לפחות לא מורגלים בה.

טוב, נדרש גם כישרון.
מה שברור הוא שאין מצב להנחות וויתורים, אין מצב 'לעגל פינות'.

אבל אני לא אוסיין בולט..
(חח, לא שחורה, לא גבוהה, לא בת 26, ולא אצנית.
בחיי, כל צעד שלו הוא פי אחד וחצי מהגובה שלי!!)

לא, אני לא אוסיין בולט.
וכבר לא אהיה אלופה אולימפית וכבר לא אעשה דאבל-דאבל.
אני אני.
ולפעמים ההשראה היומית שלי, בורחת לי.
עפה לה למחוזות נידחים.
וכשהיא לא חוזרת גם אחרי ארבעה ימים
אני מנסה לא להילחץ.
משהו כנראה מתבשל או שסתם, לא כ"כ מתפקדת בעייפות.

אז שוב מקשיבה לגוף ולוקחת את עצמי לים,
אחרי יום עבודה עמוס,
נותנת לרחש הגלים, לריח המלח, לדביקות הלחות, לשמש הנפלאה שעוד רגע שוקעת,
נותנת לכל זה להיכנס לתוכי
נושמת כמה נשימות עמוקות,
מזכירה לעצמי שהכל בסדר.

כמו בספירלת החיים.
אני באיזשהו סיבוב עכשיו,
בתנועה עדינה,
שמזכירה לי לעצור ולנשום.
שמזכירה לי מה חשוב,
שמזכירה לי להיטען מחדש,

עם הטבע שאני כ"כ אוהבת.

השקיעה על חוף עכו יפה,
והמים חמימים, עוטפים אותי,
וכבר הכוחות שוב כאן.

כמה פשוט. לעצור רגע, להיטען, להיזכר.
ליהנות מהפשטות הזו.
והים כבר זהוב,
שולח לי קרן אור זוהרת ישר אלי ללב.
שמחייך עכשיו.

וכשהלב מחייך זה זמן נהדר לעשות טוב
ולספר לך שלימודי גישת הספירלה יוצאים לדרך,
מיד אחרי החגים, בימי א' בבוקר, בצפון.
ללא עלות. (רק דונה- כל אחד כפי ליבו),
ויש מקום ל- 12 איש.

השקט הזה שהביא איתו הים היום
הזכיר לי שביקשתי רכות, ללא מאמץ.
ככה פשוט.
(כמו גור הכלבים הזה שלידי עכשיו, כמו גור האדם המתוק שאיתו),
והכל נראה לי יפה ומדויק.

ואת זה בדיוק נלמד-
לגעת בנו פנימה,
ברכות, בכנות.

אני עוד אספר על כך.

בינתיים ימי קיץ נהדרים
(שיבואו כבר על סיומם במהרה!)

הרבה  אהבה
תמי

"סליחה, כמה עולה קילו אושר?"

כמה עולה ק"ג אושר?

זה לפעמים מרגיש כמו המרדף אחרי הזהב של תקופת המערב הפרוע..

אושר, אושר, אושר.

מה לא נעשה כדי להגיע אליו? כדי להחזיק בו ולו ולרגע..

נגעת בו פעם?! הרגשת אותו פעם, ממש?
הוא חמקמק, נכון? רגע פה ומיד פורח.
אנחנו חושבים שהוא מצוי בכל מיני 'דברים' או אנשים, או אירועים- מצבים בחיים.

אולי גם. קצת. פה ושם.
כשזה קורה זה בעיקר נחווה כהקלה או שמחה,
אבל אושר? מה זה אושר?
(שמת לב שכשאומרים מילה הרבה פעמים היא הופכת מצחיקה?)

מתי מורגש אצלך האושר?

אני רוצה לספר לך סיפור:
כשהייתי ילדה הייתי מדמיינת המון, חולמת בהקיץ?
לא ממש הייתי ילדה חולמנית,
דווקא מאוד אנרגטית ומלאת שמחה (ככה זכור לי), ומדמיינת.. שעות.
הייתי ממציאה סיפורים, ממחיזה אותם עם הבובות שלי, צוחקת איתן בוכה איתן,
כועסת עליהן, מרפאה אותן. עולם שלם.
והיה לי ממש טוב.
אני חושבת שהייתי מאושרת. ידעתי שטוב לי.

כשגדלתי, משחקי הדמיון, העולם העשיר שהיה לי, נדחק הצידה,
כי 'גדולים מתנהגים אחרת', שכחתי את העושר היצירתי שחייתי בו,
יותר מזה- איכשהו, ולא משנות כרגע הנסיבות,
קיבלתי ואימצתי את המסר ש'זה לא רציני'.

לאט לאט נעשיתי רצינית.. ופחות שמחה. הרבה פחות שמחה.
עשיתי דברים רציניים שאנשים בוגרים עושים- הלכתי ללמוד, התחתנתי, הקמתי משפחה,
רכשתי מקצוע, עבדתי ועוד עבדתי. ושכחתי.
שכחתי לדמיין. שכחתי להקשיב ללב שלי, של הילדה הקטנה שהייתה כ"כ שמחה.
רגעי השמחה היו במסורה; כשרקדתי או כשצחקתי בחופשיות את הצחוק הפרוע שלי, כשנישקתי את הילדים האהובים שלי, כששרתי.

ואז יום אחד זה קרה.
מצאתי את עצמי מדלגת על מדרגות האוניברסיטה, ממש כמו ילדה בת 5, מאושרת עד קצה נשמתי, כשביטלתי את לימודיי לתואר שני! הזוי. התקבלתי לתואר נבחר וביטלתי.
חזרתי מריטריט של וויפאסנה והייתה בי הכרה ברורה, חדה, של מה אני רוצה.
אולי לראשונה בחיי באופן כ"כ חזק. (ואין לי שום דבר נגד תואר שני, בחיי שלא. ויום אחד, כשיהיה תואר שני במה שאני רוצה לעשות, סביר שגם אחזור לאקדמיה).

אני חושבת שזו תחילת החזרה לאושר.

התחלתי להפסיק (?) לעשות מה שמצפים ממני. בהתחלה לאט, אח"כ זה תפס תאוצה.

התחלתי את מסלול הרפואה המשלימה, הריפוי הרוחי.
שלי ואח"כ של אחרים.

כמה טוב!!

סוף סוף חזרתי למחוזותיי.
הייתי אז בת 34. אחרי שנים רבות 'בגלות' המבוגרים, התחלתי לקחת את הבגרות שלי
ברצינות.

מאז- 12 שנים אני מתאמנת.
מתאמנת בלדמיין, מתאמנת ביצירת המציאות שלי. מתאמנת בלעשות לי טוב.

בדרך יש ה מ ו ן מהמורות. מלא! ואפילו קשות.
אז מה?
ונופלת. אבל כבר לא על האף. למדתי לשים ידיים לפני הגוף.

מתוך המהמורות מזכירה לעצמי את בקשת הילדה שבי, מזכירה לעצמי שהבטחתי להקשיב לה, מזכירה לעצמי שהיא אחראית על השמחה שלי.

זה לא מסלול של חוסר אחריות והאמת שגם לא בהכרח מסלול קל. זה המסלול שלי.

אני יכולה לעשות רק את המסלול שלי. לטעות בו, ליפול בו, להתבייש בו (לא מקדם), להתגאות בו (מאוד מחזק), ללמוד בו, לתקן ולהודות עליו.
כי כשאני עושה מסלול של מישהו אחר אני לא באמת חיה, ובוודאי שלא מאושרת.

האושר הוא באמת בי. ברור שיש נסיבות מקלות (נגיד.. כסף/בריאות/אהבה- השלם את החסר),
אבל האושר באמת הוא בי.
כשאני קשובה למה שטוב לי, בלי להיות מנוהלת ע"י מה שאחרים חושבים שטוב לי-
אז אני מאושרת.

והנה עוד משהו, מוזר ככל שיישמע,
אני מאושרת גם כשעצוב לי וגם כשכואב לי. ממש ככה.
כי את מה שמצאתי בי כבר אף אחד לא יוכל לקחת.

אני מאושרת במי שאני, כמו שאני, כי ככה אני.
וגם לך זה אפשרי.
היום אפילו יש לי את הדרך להנחות אותך לשם.

פווו, עד שהגעתי הנה..
וסוף סוף גם יכולה לכתוב על זה, בלי להתנצל.

טוב לי. אמן.

אז- האושר לא עולה, ואי אפשר לקנות אותו בשום מקום ועם שום דבר.
הוא בחינם, לכולם. גם לך.
מחכה להימצא מחדש.

טיפ קטנטן לסיום- להכרת תודה יש כוח עצום של ריפוי, כוח עצום של שינוי,
ממש להפוך מצב של ייאוש או דכדוך למקום יותר קל ונושם, יותר פתוח ושפוי.

ממליצה בחום לנהל יומן קטן של הכרת תודה.
לרשום בו יום יום. כל בוקר, את כל הדברים הטובים שכבר מצויים בחייך.
ויש כאלה. הרבה.
להודות עליהם מעומק הלב. לחייך כשמודים.

"ואני רק רציתי לשיר.."

אז הנה שיר של חסד.
כולנו זקוקים לחסד

ובקרוב- לימודי גישת הספירלה.

בינתיים ימים נפלאים של אושר וחסד
הרבה אהבה
תמי

האם אני באמת פתוחה לשינוי?!

כל מה שקיים הוא התרופה.
ספירלת הפתרונות.

כתבתי כבר רבות בעבר על הבחירה, על יצירת המציאות שלנו,
אני יודעת שלרוב האנשים אלו מילים חסרות משמעות.
גם לי זה היה פעם כך.

אני בוחרת היום לשתף על מה זה באמת אומר
שהחיים הם מה שאנחנו מאמינים, שאנחנו בוראי המציאות שלנו
ואיך יכול להיות
שכל מה שקיים הוא התרופה.

כל כך הרבה כאב סביבנו, אסונות, מכות טבע, אלימות.. איך זו יכולה להיות התרופה???

אכן אתגר.

מוכנים לקפוץ פנימה?

אולי זה בגלל שהשנה היא 2012 ואולי ללא קשר,
חוויתי בעצמי וליוויתי רבים אחרים שחוו השנה קושי עצום.
קושי גדול כל כך, כזה שלא פגשו לפני כן.
בין אם זה בתחום הבריאותי, הכספי, המקצועי או המשפחתי.
קושי מהסוג שמעמיד סימן שאלה גדול, קושי שכבר אי אפשר להתעלם ולומר,
נו, טוב, יהיה בסדר.. קושי מטלטל
קושי שמטיל ספק בקיום אותן אמונות שעד כה חיזקו.

איך זה ייתכן? אולי זו רק שעת מבחן?
או אולי זו 'שעת אמת' שבה אנחנו נדרשים לחזק עוד יותר את האמונה והעבודה הפנימית?

ואיך זה בכלל קשור לתרופה?
אז זהו.
שזו בדיוק התרופה.
ההתבוננות על אתגרי החיים כמסמלי דרך, כקרש קפיצה למדרגה הבאה,
היא זו שמביאה מזור, ריפוי.

ריפוי מהסוג שמביא שקט. כזה שאפשר להתמודד עם הכול. ריפוי שמביא איתו חוסן.

זה נראה כך, לפחות אצלי, כשמגיעה עת משבר אני בהתחלה נבהלת (ואפילו מאוד נבהלת),
ואז הדבר הבא הוא שאני רוצה מיד ש'זה' ילך ממני, שהדברים יחזרו לאיזון, לשליטה.

מצחיק (או לא..), כי ככל שאני רוצה שזה יעלם – כך זה מתחזק!
כן, כן, ככה זה עובד, כמו אוטו שנתקע בחול ומנסה בכוח לצאת.. הוא רק מתחפר עוד יותר.

אוקיי. אז מבינה שצריך לעצור ומיד!
בזמן הצבא כשהייתי בשריון שמעתי (וגם משני אחיי) את הפקודה: "נהג עצור! אחורה מהר!"
כשיש סכנה מולך. כזו שאין זמן להתלבטויות.
אי אפשר להמשיך לשעוט כמקודם. אי אפשר להמשיך בשגרה כאילו כלום..

צריך לעצור!
ולהתבונן. ולהיערך מחדש.

אז, בשלב המתקדם והמופלא הזה, מתחילים להתרחש הניסים..

מתוך אי העשייה, מתוך הנוכחות.
רק כשעוצרים רגע לנשום אפשר לראות מול מה עומדים,
לעמוד מול המראה ולראות הכול.
אז גם אפשר פתאום למצוא פתרונות שלא ראינו קודם.

יש סיבה לכל דבר. גם אם אנחנו לא מבינים אותה מיד.
האמת שלרוב נבין רק בדיעבד וזה יכול לתסכל..
אבל כשאנחנו מבינים נוצר מרחב אחר.
הפרספקטיבה משתנה.

כדי לדעת שמה שקורה לנו הוא אכן התרופה עבורנו,
אנחנו צריכים להסכים לשנות קצת את זווית הראיה.

הדברים לא קורים לנו כדי להעניש אותנו או כי יש לנו מזל רע-
הדברים קורים לנו כיוון שבאיזשהו אופן,
זימנו לנו אותם כדי שנוכל ללמוד ולצמוח מהם.

אני יודעת שמה שאני אומרת כאן יכול ממש לעצבן, לקומם,
כי מי רוצה שיקרו לו דברים רעים?!

אף אחד לא רוצה דברים רעים..
כולנו רוצים להיות בריאים, מצליחים, עשירים, יפים, מלאי אהבה.

ובכל זאת החיים, כמו החיים, מזמנים לנו אירועים.. איך לומר..
ממש מאתגרים לפעמים.
כאלה שלא תמיד אנחנו בטוחים שנוכל להם.

רק שברור שנוכל להם, אחרת הם לא היו קורים!

זה בדיוק העניין ופה התפנית המחשבתית.
הדברים קורים כי יש שם משהו בשבילנו להבין/ להתגבר/ לגלות.

אין לנו שליטה על מה שקורה,
אך כשהדברים קורים יש לנו שליטה מלאה והזכות המלאה איך לפרש אותם,
מה להבין מהם.
אם נבחן את האירועים דרך התבוננות על האמונות שלנו,
נוכל לגלות עם אלו אמונות חבויות אנחנו מסתובבים.
האמונות האלה יוצרות את מה שקורה,
במובן הזה אנחנו מזמנים את אירועי חיינו.

רוצים להבין מהן האמונות שלכם- הסתכלו איך חייכם נראים.
גם אם לא נעים לכם.
וזה ניתן לשינוי. פה המפתח שלכם החוצה מהמצב, קשה ככל שיהיה.

לכן זו התרופה שלנו. (בינינו, כמה תרופות טעימות אתם מכירים?!)

אם הכול זו התרופה, אז כל מה שקורה הוא ממש בסדר, מדויק.
עכשיו אני כבר ממש מעצבנת..
מה בסדר אם אני חולה/ חסר עבודה/ בדיכאון/ ממורמר/ …?

בסדר גמור. כי פה גם נקודת היציאה שלך מהמצב הלא רצוי שלך.

רק כשנסכים להיות (ולו לרגע) במצב הזה, מבלי להיות שם חסרי אונים,
אלא מתוך הסכמה והבנה שיש במצב הזה תשובה עמוקה יותר עבורי-
רק אז נוכל להתחיל לקחת אחריות על המצב,
לקחת החלטות ולצאת לדרך חדשה.

ככה זה.

פה מתחיל השינוי, פה מתחילה העבודה .

האם שינוי באמת אפשרי? שווה לשאול עצמך את זה?
האם שינוי אפשרי לך או שהמצב שנקלעת אליו הוא 'גזירת גורל'?

אני כבר יודעת ששינוי אפשרי לי.
האם הוא קל לי? לא תמיד. לפעמים ממש ממש לא.
לפעמים זה גם מתעתע בי כי הוא לא קורה בקצב שאני מצפה או רוצה,
למרות כל העבודה..

וזה יכול להפיל אותי.

אז שוב מתבוננת. נותנת לתשובה להופיע. תמיד יש בחירה. תמיד.

זה היופי. פה הכוח.

תמיד אפשר לחזור חזרה למסלול הבחירה בחיים, בשינוי, בלקיחת אחריות על עצמי.
(וזה בסדר גם להיות לפעמים, לזמן קצר ומוגבל, במסלול המסכנות..).

ספירלת הפתרונות קשורה באופן הדוק ומלא לתפיסה הזו.
ספירלת הפתרונות נובעת מהרעיון התנועה הספירלית,
זו שדיברתי עליה בפוסט הקודם.

ספירלת הפתרונות מדברת על מתן פתרונות מזוויות שונות כדי לתת מענה שלם לבעיה.

תראו, זה שידעתי מהשיעור הראשון בע"ס, אולי אפילו מוקדם הרבה יותר,
שנועדתי לעשות את מה שבחרתי, שנועדתי לטפל, ללמד,
להיות בשביל מישהו אחר, לנסות להקל את הכאב, לעזור לנשום, להיפתח לאמת,
לחזור לחיים-
זה לא הספיק.

אז ידעתי. לא ידעתי איך. ידעתי רק שאני רוצה להביא ריפוי, ושאני יכולה.

האיך התבהר עם השנים.
אולי כי הסכמתי בעצמי להיות בתנועה הספירלית הזו,
באומץ, בביטחון, בנוכחות כנה עם הכאב,
בהקשבה פנימית מאוד חדה ובהירה.

אולי כי הסכמתי לוותר על איך זה נראה (ונשפט) בעיני אחרים.

אולי כי הסכמתי ללכת עד הסוף עם מה שגיליתי.

עכשיו יודעת.
יודעת שגישת הספירלה נותנת מענה כולל, עמוק, מרפא ומשחרר, כיוון שלקחתי כל כלי מופלא שרכשתי והתאמתי אותו לפי תובנתי ועוד יותר לקחתי את מגוון הכלים המופלאים האלה ויצרתי כלי חדש,
חזק מאין כמוהו, שמשלב בין כולם.

ע"פ הגישה הזו שלי, נבחן את מתן המענה המדויק דרך מספר מעגלים, מעגלי החיים-
החיים המקצועיים, החיים האישיים, חיי המשפחה, חיי האהבה
ונבחן את זה לפי תקופות חיים שונות- הילדות, הבגרות, לתקופותיה השונות.

בתוך הספירלה הזו ננוע בין המעגלים הלוך ושוב עד שנגיע למקור העניין.
למה שיצר את הבעיה.
זה כל כך משחרר להיפטר ממועקה עתיקה, להבין למה היא הייתה שם,
ולבחור אחרת.

המודל הזה נכון הן לבעיות הפיסיות והן לרגשיות.
זה מימלא אחד ומשפיע הדדית זה על זה.

הייחוד של ספירלת הפתרונות הוא בשילוב הכלים.
מהכלים הפסיכולוגיסטיים הקלאסיים דרך נשימה מעגלית, קרניוסקראל, קול, מגע, ו"מסע".

מצאתי שהשילוב ביניהם נותן מענה חזק יותר מאשר כל אחד מהם בנפרד,
וזאת כאשר כל אחד מהכלים הזה מאוד עוצמתי.

היפה בתנועה הספירלית הוא היותה תנועה פתוחה,
זורמת.
הכול אפשרי בה.
כאב שנגענו בו נגמר ומאפשר למשהו חדש להיפתח ולהופיע.

אני מוצאת שתנועה פתוחה מחזקת אותי.
אני יודעת לצפות לכך שאחזור למשהו שכבר טופל,
אבל ממקום אחר, מחוזק, אמיץ ונושם.

ואני נעה בספירלת חיי פעם בקלילות ופעם בעומס
פעם בשמחה ופעם בעצב,
פעם בנחת ופעם בקושי.
והכול בסדר.

פשוט.
והשקט הזה הוא כבר שלי.
לעד.

באהבה גדולה
תמי

ו- הלוגו החדש בדרך..
בינתיים אפשר להעביר כמו שזה.
ימים נהדרים.

והפעם- שיר הודיה מופלא.

לנוע בספירלה האינסופית של חיינו.

לנוע בספירלת החיים, ליצור את ספירלת חיינו.

ספירלה היא בכלל מילה בלועזית ועסקים רבים משתמשים בה לצרכים שונים.

כשעלתה בי המילה הזו היא נבעה מתוך מדיטציה עמוקה שעשיתי, מתוך הבנה שפתאום הופיעה על מהות העסק שלי, התהליך הטיפולי שאני מלווה והייחודיות של הספירלה הזו, הספציפית.

אז מה היא ספירלה? בתרגום חופשי – ספירלה היא סליל, תנועה בורגית.
בחיבור שלי ספירלה היא תנועה רחבה הנעה במעגל תמידי, פתוח ואינסופי, עולה ויורד לסירוגין.

היא לא רק עולה או רק יורדת. כיוון התנועה שלה הוא דו כיווני ולעיתים גם בו זמנית (אולי שווה לחקור את זה מבחינת חוקי הפיסיקה..). כן, אנחנו יכולים להיות בירידה ועליה בו זמנית.

כשאני אומרת גישת הספירלה אני מתכוונת לכך שהחיים שלנו נעים במעגלים החוזרים על עצמם שוב ושוב אבל תמיד מכיוון שונה. המעגליות היא בנושאים שלנו בחיים וגם בתקופות חיים שלנו, כך שנמצא עצמנו חוזרים לנושא מסוים שמעסיק אותנו (כסף, אהבה, דימוי עצמי, מקצועיות), וגם נחזור לתק' חיים (ילדות, התבגרות, הורות צעירה).

לפעמים זה נראה כאילו לא עשינו כלום או חזרנו לאחור- 'איך ייתכן ששוב אני עסוק בזה..'
ייתכן. ייתכן מאוד. כיון שהנושא עוד לא פתור, כי משהו בתקופה הזו עוד מבקש ריפוי, משהו נוסף בשל עכשיו להתגלות ולהתבהר.

כשאני מתבוננת על חיי כספירלה אני מגלה שאין כבר כעס, רק הבנה שהנה מופיע הדבר הבא שאני צריכה להתפתח בו, ללמוד משהו.
זה משנה את הגישה לחיים, כי במקום ביקורת ותסכול מופיע חיוך של הבנה ומופיעה נכונות, פתיחות ללמידה. ואם גם אפשר להכניס את ההומור- זו בכלל חגיגה.

כי ככה החיים- הצגה אחת גדולה שאני השחקנית הראשית (שלפעמים שוכחת את תפקידה),
וכשאני זוכרת אותו, אני יודעת שבידי הבחירה- לפחות על הפרשנות של המחזה.

באימון ישנה תמיד השאלה האם אתה על המגרש.. האם אתה שחקן פעיל או צופה.

WELL, מבחינתי, אחד התפקידים החשובים במשחק חיינו הוא להיות מסוגל גם לצפות בהם.
לצפות לא מתוך פאסיביות או נסיגה, אלא צפייה פעילה, תוך כדי תנועה, תוך כדי הנוכחות שלך בחיים.

היכולת להתבונן במעגלי חיינו נותנת המון כוח ומחברת כמעט מיידית ליכולת ולזכות לבחור.
לכן הבנת הספירלה וקבלתה כל כך חשובות.

דוגמא? בבקשה- אנשים מדברים על 'סגירת מעגלים',
יש בכלל דבר כזה?!
האם כשאני סוגרת מעגל עם מי שהיה אהבת נעוריי לפני 30 שנה,
האם באמת סגרתי או פתחתי מעגל חדש?

לגישתי, גם כשאנחנו חושבים שסגרנו, בעצם משהו חדש נפתח כיוון שהספירלה היא תנועה פתוחה,
בתנועה כל הזמן, מעלה- מטה, שמים וארץ, במעגליות אינסופית, בנשימה פתוחה.
היפה הוא שכל מעגל כזה תמיד יהיה שונה. אני וודאי לא אותה ילדה בת 17, אני גם לא אותה אישה צעירה בת 27 וגם לא האימא לילדים צעירים בת 37. אני גם לא מי שהייתי לפני 5 שנים.

אנחנו בשינוי מתמיד, בתנועה, ועדיין ספירלת חיינו מובילה אותנו לחזור לנושאים שחשבנו שכבר פתורים או שכבר לא חלק מאיתנו.
כשאני מעזה להתבונן על תקופות חיים, על מעגלי החיים, על החוויות המעצימות אך גם על אלה הכואבות, המייאשות, כשאני בהתבוננות על האור והחושך- או אז אני בתנועה ספירלית מצמיחה.
אז גם יכולה לראות איך אנחנו משתכללים. עם היכולת לנוע בספירלה, עם היכולת לחזור באומץ לנושא מסוים, לכאב ישן, אנחנו לוקחים אחריות. בוחרים את הגל הבא של הספירלה. יוצרים אותו.

גם כשאנחנו פוגשים, בדרך כלל במפתיע, נושא מהעבר, כזה שזורק אותנו לאחור, לרוב דרך מילה או הערה או מפגש מפתיע; גם כשאנחנו פוגשים כאילו את עצמנו של פעם- אנחנו כבר לא.
אנחנו כבר לא, אני כבר לא אותה ילדה המומה מהחיים, כבר לא אותה מבוהלת וחשדנית, כבר לא כל כך תמימה. הגילוי דרך הספירלה, שעשיתי דרך. וואו איזו דרך!

נכון שתמיד אקח איתי את מי שהייתי ועם זאת זה כבר לא מפעיל אותי, כבר לא מנהל אותי.
ומה הוא חופש אם לא זה?!

באופן אישי, גיליתי שאני אוהבת להשאיר פתוח, לראות מה התחדש, מה השתנה, מה מתאים לי היום,
מי ומה עומד לפני היום? איך הנושא הזה נראה לי עכשיו?

וזה כיף גדול. להשאיר פתוח. כמו הספירלה. אי אפשר לסגור אותה. כמו החיים. כמו הנשימה.

מעגלים לא נסגרים, הם רק נעים. שבים וחוזרים. תנועה וזרימה אינסופיים.

אני חושבת שהצורך 'לסגור' בא מהצורך להיות בוודאות, להיות בשליטה.
כבר אמרתי שאין דבר כזה.
וכשאנחנו מקבלים את אי הנוחות שבחוסר הוודאות מופיע שקט ומופיעה וודאות
ואז אי הוודאות הופך להיות אי (של) וודאות.
ואז אי השקט הופך להיות אי (של) שקט.

וזה מה שעושה טיפול בגישת הספירלה.

איך? בפוסט הבא על ספירלת הפתרונות ועל התובנה של איך כל מה שקיים הוא התרופה.

ועכשיו- שיר, כמובן.

תנועת ספירלה נעימה לכם.
בשבוע הבא על ספירלת הפתרונות.
ימים של טוב
תמי

ציפייה, כמיהה, עשייה ואיך זה קשור למודעות?

מחכים ל..גודו..?

אנחנו חיים בעידן שמדברים הרבה על מודעות.

מה זה בכלל מודעות? יש מישהו לא מודע? הרי כל מי שמתעסק ולו מעט בעצמו כבר עושה עבודה פנימית של הקשבה ותובנה.

אושו אמר:
" ערכו של אדם נקבע ע"י כניסתו אל תוך התוהו ובוהו הפנימי של עצמו..
ואתה ראוי להיקרא בן אדם רק כשהגעת למרכז של עצמך.
מהמרכז אתה רואה שאתה מבורך וכל היקום מבורך אף הוא".

כמי שעוסקת כבר כמעט שני עשורים בעבודת מודעות פעילה (ועוד יותר מעשרים שנה לפני כן, באופן לא מודע..), אני משתפת היום בתחושת הבלבול שלדעתי קיימת היום.

עברנו מקצה לקצה. כמעט בברוטאליות, בטלטלה חדה, עברנו ממקום מאוד מעשי, ענייני, למקום רוחי, שאנטי. ממקום של זלזול ודחיית אמונות המזרח למקום של כמיהה לאותו אושר, נירוונה. המהלך מתנהל כבר מספר שנים ואנשים שונים חווים אותו בדרך שונה אך התוצאה זהה כמעט לכולם-

בלבול. בלבול כזה שמפגיש אנשים עם חוסר ודאות לגבי מה הם  רוצים מחייהם וחוסר אונים לגבי איך להגיע לאן שרוצים, בהנחה שהנקודה הזו פתורה.

יש בנו דחף עז להבין איך החיים עובדים (כזה שמביא חוקרים למצוא את 'החלקיק האלוהי'..), להבין למה דברים קורים כמו שהם קורים.

אבל אי אפשר! אנחנו אנשים, גוף, חומר, נכון משוכלל מאוד, בעל יכולת תובנה מופלאה, בעל כושר המצאה יוצא דופן, בעלי שאר רוח – אבל אנשים.

לפעמים, לרוב, אי אפשר לדעת למה דברים קורים כמו שקורים ובוודאי שלא מיד. לפעמים אנחנו מבינים בדיעבד.

מודעות זו נוכחות. פשוט.

להיות מסוגלים להיות נוכחים ברגע הזה, על כל גווני הרגש שהוא מביא איתו. מודעות אינה ידיעה כלשהי, אינה הבנה כלשהי. זו התבוננות פשוטה, נוכחת.
התבוננות בפרטים, כצופה מהצד, מבלי להיאחז במה שרואים.
(ממליצה מאוד להיפגש עם הספר- כוחו של הרגע הזה של אקהרט טול).

התבוננות כזו יכולה וצריכה להיות בתוך היומיום שלנו מתוך הבנה שהחיים שלנו, אלה שכאן על הארץ, אלה שדורשים מאיתנו לעמוד באתגרים, להיות גמישים ויצירתיים, אלה הדורשים מאיתנו מחויבות; הבנה שהחיים האלה מיוחדים לנו, ייחודיים לנו, לשביל הפרטי של כל אחד מאיתנו.

אנחנו יודעים שאנחנו יכולים לשנות רק את עצמנו אבל המודעות היא טריקית, מהתלת.
אנחנו עושים עבודה ולפעמים בכלל לא מרגישים או רואים שינוי. לפעמים זה אפילו נראה כאילו אנחנו הולכים לאחור.

פה המבחן האמיתי. של האמונה, של ההתמדה, של הנכונות האמיתית להיכנס פנימה.
בתוך מהלך החיים ולווא דווקא בסדנה. הכי קל בסדנה. סדנה נותנת, מלבד הכלים, מלבד ההתנעה, היא נותנת את הכוח להמשיך ולהשתמש בכלים. 

עוד לא נולדה הסדנה שתשנה את חייך בסופשבוע. כן, יש סדנאות מופלאות שנותנות כלים נהדרים. הציפייה למטה קסם או לשינוי מיידי משאירה אותך בוודאות בעולם הכאילו מודע. משאירה אותך בעמדת הבריחה.
תהליך המודעות הוא אינסופי, לכל החיים, וכשאנחנו מוכנים לתרגל את הכלים הלכה למעשה, יומיום- אז יש שינוי. שינוי קסום. רק שימוש בכלים המופלאים שניתנים הוא המוביל לשינוי לו אנו כמהים.

אין ברירה. חייבת להיות כאן עשייה. כמיהה, תפילה, כוונה– נפלאות והכרחיות אך אינן מספיקות.

שני הקטבים חייבים להשתלב ולבוא לידי ביטוי בו זמנית.
עשייה וכוונה.
ציפייה לא יוצרת שינוי. רק תסכול ובלבול.

זה מתחבר לי למשהו שאולי לא נראה קשור, אבל ככה אני, קצת אסוציאטיבית..
את השיר 'ליושינקה' ששרה מיכל טל, שמעתי לראשונה בערך בגיל 5.
נסענו איזו נסיעה משפחתית כשזה התנגן ברדיו ואני, ישובה מאחור, נדהמת מהמילים, נרעשת, כמעט בוכה, שואלת ' למה היא לא חיכתה לו?!'.

אני חושבת שכבר אז נזרעו אצלי זרעי הנדר- לקיים הבטחות ויהי מה.
לא משנה מה המחיר.
טוב, מאז זה טופל, ואני מביאה את זה כאן כי אני מבינה ורואה
איך חיים של אנשים מתנהלים מתוך מחויבות לא מודעת שהם לקחו פעם פעם

ואני שואלת האם ההבטחה עוד רלוונטית, האם הנדר עדין שומר עליך, מקדם אותך?
הבטחנו לאנשים, לדברים מסוימים, למאוויים, למוסכמות.

מותר לנו לבחון האם זה עדין נכון לי? האם מותר לי להתיר את הנדר?
האם מותר לי לחיות בחופש פנימי?
האם בכלל מותר לי להיות מודע למה נכון לי ומה לא? והאם מותר לי לבחור?

השיר הזה מתחבר גם לציפייה. לכמיהה. זו הרגשית, הלא רציונאלית, זו שמנהלת אותנו ומעוורת אותנו.

אני מתעמתת עם השאלות האלה כמעט על בסיס יומי.
איך זה אצלך?

אז הנה אני עם השיר הכול כך יפה הזה.
איפה התרת נדר? איפה את/ה עוד מחכה?

מחכה לענות לתגובתך.
באהבה
תמי

נ.ב. בהמשך- פוסט על מה היא גישת הספירלה שפיתחתי ועל התרופה שבכל דבר שקורה לנו.
ימים מבורכים.