אל תגידו לי את מה שכבר יודעת!

הכי מעצבן שאומרים לנו את מה שאנחנו כבר יודעים
זה קצת כמו להגיד "אמרתי לך", שזה אולי
הכי מעצבן והכי פחות אמפטי.

הרבה מאוד פעמים הייתי בסיטואציה הזו
שאמרו לי את מה שכבר שמעתי, את מה שכבר למדתי,
והיה כ"כ מרגיז לשמוע את זה שוב,
כאילו כמו תגלית חדשה. גרם לי להרגיש כ"כ קטנה.

עד שלפני איזשהו זמן ראיתי סרט- "לתפוס את הרגע"
(שגם עליו כתבתי בעבר), ושמתי לב לשינוי מהותי.
מעבר לזה שהסרט המם אותי בכמה כל מה שמוצג שם
כבר ידעתי, ולא סתם ידעתי-
גם לימדתי- המם אותי שזה לא עצבן אותי!

לראשונה, (או לפחות לראשונה ששמתי לב),
לא הפריע לי לשמוע את מה שאני כבר יודעת
ולא סתם לא הפריע- שימח, הרגיע, ריגש.

וואו, הבנתי אז שאני כבר בשלב מתקדם של הישום.
כי בעצם על מה הכעס?
על זה שאנחנו יודעים אבל עדין "לא שם",
הכעס הוא על עצמנו שעוד לא הגענו, לא יישמנו.

ופתאום במקום כעס היתה שמחה.
כמו להגיע ליעד נכסף ולחוות את זה ממש קורה.
תחושת שחרור גדולה. לגיטימציה, תנופה אדירה
וקבלה עצומה- קבלה עצמית.

ההבנה שמה שקובע הוא מה שאנחנו עושים
ולא מה שאנחנו יודעים!
ההבנה שיישום, הלכה למעשה, הוא שם המשחק
וכדי לשחק צריך להיות על המגרש.

לחוות, לחיות, להסתכן, להרגיש, לטעות, ליפול,
לקום והכל מההתחלה.

כמו בספורט, כמו בעסקים, כמו באהבה,
כמו בכל דבר בחיים.
בספירלה אינסופית של תנועה.
תנועה מתמדת שחוזרת על עצמה.

התנודתיות ועוצמת הגלים הם שמשתנים.

עכשיו- כבר מחכה לשמוע שוב את מה שיודעת!
יודעת כבר שחזרתיות חשובה ונכונה להטמעה אמיתית.
נכונה ליצירת שינוי.
ולפעמים השינוי נראה רק אחרי תקופה..

יש בי רק תודה גדולה על התזכורת.
ואם התעצבנתי אני כבר יודעת-
יש כאן משהו בשבילי לעבודה, הבהרה נוספת.
וגם על זה מודה. 

הסדנא הקרובה היא בדיוק על זה,
על התנהלות עם מצבי הרוח,
על למידה חוזרת, על הקשבה פנימה.
עם כלים מעשיים ומיידיים להתנהלות מדויקת יותר.

מזכירה שההרשמה המוקדמת והמוזלת
היא רק עד ה-28.2.13.

הנה הפרטים. 

 

היו ברוכים,

תמי דגים

החופש להיות

אין צורך להתחפש

פורים.
חג שמאופיין בשמחה, הילדים שמחים.
איכשהו, חייבת לשתף, לא משתגעת על החג הזה.
השמחה שלא מרגישה לי כמו שמחת אמת
אלא יותר כמו שמחה לאיד (זה גם חלק מהסיפור, לא?),
התחפושות, שכילדה נלחצתי מהן
וכאמא, אני מחכה שהם יכינו אותן כבר לבד,
וההתבוננות מהצד- וכמו שהבן שלי אמר-
שהחג ממש הזנה את עצמו (הוא היה קצת יותר בוטה),
ואיך שהתיכון נראה כמו בית ז.. מה לעשות..

כי מה? זה חג שאנחנו, מי שאינו קורא במגילה בביה"כ,
קצת מרשים לעצמנו
את מה שאנחנו עוצרים ביום יום,
הלבוש, השתיה, התחפושת המוגזמת, כאילו בכיף.
כמו אומרים, וולה, פעם בשנה אני אצא מהרגליי,
אשתחרר, אבחר להיות מישהו אחר. 

כן, טוב, חג כזה. לפחות הריקודים זה תמיד בכיף.

ולא בכדי להשבית שמחות, (אני דווקא אוהבת מסיבות),
בכל זאת בעניין התחפושות..
מלבד פורים,

הייתי רוצה להיות במקום שאין צורך להתחפש יותר,
במקום שאין צורך להסתיר, להסתתר, להתגונן.
להיות אני,
בלי לשפוט, בלי להישפט.
להיות. נקי.

הרי ביננו, אפילו אדם בינו לבינו אינו חף מכך.
אבל אחרי שרצים 'איש ברזל' (פוסט קודם), מבינים
שהאימון הוא החשוב.
והאימון הוא יומיומי.

מקווה (מרגישה) שמיום ליום אני יותר קרובה לשם,
יותר בזיהוי, יותר בניקוי.
הרבה הרבה פחות מסיכות.
חוזרת אל עצמי מהר יותר, גם אחרי נפילות.
בוחרת בכל פעם מחדש להביא אותי- כמו שאני.
וזה כיף גדול.

מזמינה גם אותך להוריד את המסיכה
ולהיות נטו מה שהינך-
לפחות בינך לבינך.

סדנת הספירלה מפגישה אותך בדיוק עם זה.
עם עצמך.
ועם כלים מעשיים רבים
להתנהלות מיטיבה יותר.

הנה הפרטים. 

באהבה

תמי דגים

החופש להיות

לעשות 'איש ברזל' מבלי לרוץ אפילו מטר

מי שקצת מכיר יודע שתחרות איש ברזל היא תחרות באקסטרים.
בחינת יכולת הגוף, המאמץ הפיסי נוגעים בקצה, (למרות שיש אקסטרימיות ממנה).
התכוננות לתחרות כזו מצריכה נכונות, משאבים, זמן, כוח
ויכולת התגברות על מכשולים רבים.
רבים מאוד.
נפשיים, פיסיים, משפחתיים, חברתיים.

התכוננות כזו קשורה בעיקר להחלטה-
ההחלטה ש'אני הולך על זה', (רץ, האמת..+שחיה ורכיבה),
ההחלטה ש'אני יכול', ההחלטה שאני ראוי
והידיעה הפנימית שזה מה שאני צריך,
שזה יעשה לי טוב.
ואולי בכלל זה מונע מדחף, דחף להגיע לקצה , דחף לאתגר, לשינוי.

האימונים, המאמצים הרבים על משך זמן ארוך
מסתכמים בסופו של דבר ל"כמה" שעות שמפגישות אותך בדר"כ
עם אושר עילאי, רווחה אדירה ובתחושה של – 'אני יכול הכל!'
שמחה עצומה של חיבור לכוחות ולטוב.

איך אני יודעת את זה? באמת שאלה טובה.
זה לא שלא רצתי בכלל אבל אני רחוקה מאוד
מתחרות 'איש ברזל'.

אני את הקילומטראז' שלי רצה במקום אחר.
(וגם עושה ספורט, ככה 'בקטנה').

אני רצה למרחקים ארוכים (מאוד) בחווית הגופ-נפש.

לפני כמה שנים, כשחברתי הטובה עשתה 'איש ברזל' לראשונה,
סיימתי אני את ההסמכה של שיטת 'המסע'.
גם היא וגם אני היינו אחרי שנים רבות של אימונים, "תחרויות",
ונוכחות על המגרש, כל אחת על שלה,
וכששיתפנו חוויות מאותו קיץ פתאום ראינו שעברנו דברים
ממש דומים.
בהתמודדות, בחוויה, בערך שקיבלנו- וזה היה מהמם.

מהמם הייה הדמיון בעוצמות, בכוחות, בתובנות,
ביכולות שהתחדדו
ובדרך שכל אחת מאיתנו בחרה בעקבות זה.
כל אחת התמקצעה עוד יותר בתחומה ומלווה היום אנשים נוספים בדרך הזו.

אני מוצאת עצמי מאתגרת עצמי כל פעם מחדש
במדרגה חדשה שאליה אני שואפת.
מחזקת ומחדדת תובנות וחיבור לעבודת הגופ-נפש,
לחווית המפגש עם עצמי, עם הריפוי,
עם היכולת לשנות וליצור את עולמי.
כל פעם מחדש משפרת עמדות.

ההבנה שזה לא נגמר בתחרות עצמה אלא רק מתחיל
חזקה ביותר.
ההבנה שהאימון היומיומי הוא המרפא,
ההבנה שההתמדה, הדיוק, הנחישות- על בסיס יומי,
הם המחוללים שינוי-
מאפשרת לי לחוות את חיי as is,
עם כל מה שהם מביאים
ורוב הזמן אני בקבלה בנחת.
(וכן, גם לי, עדין, לפעמים מתפקעים העשתונות..).

יותר מכך- ההבנה שזה נגיש, זמין, אפשרי לי מתי שרק ארצה ואבחר.
חופש לשמו!.

ואת זה אני עושה.
עם עצמי ועם אחרים.
עם המסוקרנים והמחוייבים לטוב לעצמם.

אני מזמינה אותך להצטרף לחוויה המרגשת והאקסטטית
של מפגש עם עצמך.
למפגש של ריפוי, למפגש של שינוי.
לסדנת "הספירלה" שלי.

סדנה שהיא עבודה פנימית עמוקה,
נעבור בה תהליכים מעשיים רבים,
כולל נשימה (מה שנקרא בטעות, ריברסינג),
תצאו ממנה עם כלים פרקטיים ליישום מיידי.

הנה הפרטים.

והנה מה אמרו משתתפי התהליך הזה:
"עזר לי להרפות ולשחרר וזה מדהים איך שזה משפיע גם על הסביבה..
wake-up call אולטימטיבי.."

"אני ערה לגבולות שלי, נותן מרחב של חופש בחירה, יכולתי ליישם תוכן מנושא אחד לנושא אחר.."

 "אם אתה מעוניין לעבור תהליך בצורה שונה, להרגיש נתמך בתוך קבוצה,
לקבל כלים חדשים להתמודד עם עצמך ביום יום – זה המקום בשבילך".

"עבודה פנימית זה משהו שצריך אותו תמיד בחיים. את מורה גדולה!
את מביאה את השילוב של הכל- תיאוריה, רוח, פיסי וכמובן נשמה!".

"את מביאה אינטגרציה של גישות רבות ותורות מגוונות לתוך קונספט אחד ותהליכי.
תודה על שהינך".

"את מביאה דרך מהירה ומדויקת ליישום".

 הנה שוב הפרטים.

נ.ב. עם ההרשמה תועברו לדף תשלום מאובטח שימו לב שההרשמה המוזלת היא עד 28.2.13!

נ.ב. 2 אם בסביבתך אנשים נוספים שיוכלו ליהנות מכך- זה הזמן לשתף אותם ולהעביר להם את המייל.

רק טוב

תמי דגים

יום הולדת ולידה

הגיגי יום הולדת

יום ההולדת ה-47 שלי נחגג וצוין ביום שיש האחרון (ב-18 לינואר), זה תמיד יום מיוחד עבורי, האמת,
חודש קודם וכמה ימים עוד אחריו, זמן התבוננות, כמו ספירת מלאי של השנה האחרונה.
איפה הייתי ומה עשיתי, למה ייחלתי ומה מזה התממש והתגשם.
הגיגי יום הולדת על הגשמה. מה היא בכלל? מתי מגיע שקט של- זהו, מימשתי.
האם בכלל אנחנו נרגעים מהדרייב הזה של לרוץ ולהשיג? ואחרי מה בכלל אני רצה?

יום הולדת הוא תמיד זמן בשבילי לראות מה עוד אני יולדת, מה עוד אני מביאה לכדי מימוש וחיים, ליצירה.

יום הולדת. זמן לידה. לא סתם כתבתי את הפוסטים האחרונים ברוח לידה. אני באמת מרגישה שאני יולדת את עצמי בכל פעם מחדש. מביאה עוד משהו מעצמי לכדי מימוש וניראות.

במהלך היום יום אני לא תמיד שמה לב ללידות האלה, וביום ההולדת מקדישה תשומת לב לכל מה שנולד לי והתחדש.
זה זמן למקד את התקוות לכדי חזון ברור, ליצור משהו נוסף/ אחר/חדש.

לפני שנתיים מימשתי חלום ישן שלי ויצרתי הופעה שלי. התרגשתי לקראתה, התכוננתי, עמדתי מול חששותיי וספקותיי ועשיתי זאת.
(וכבר שמעתם על השפעת הנוראה שתקפה אותי אז, על האכזבה שלי ועל ידיעה שהדברים קורים כמו שהם צריכים להיות כדי ללמדנו משהו).

לפני שנה, יומיים לאחר יום הולדתי,
עברתי מבית שגרתי בו כמעט 10 שנים לבית מפנק יותר.
השארתי מאחור שנים רוויות ומשותפות ויצאתי להמשך דרכי,
ואני בהודיה כל יום מחדש.

השנתיים האחרונות היו לי ממש לא פשוטות, בלשון המעטה, קשות ממש, ועדין הצלחתי ללדת בהן את עצמי מחדש, בהמון תחומים.
הבהרתי את עצמי לעצמי ולעולם. בספורט, בקשרים, במימוש המקצועי, ויש לי עוד דרך.
לא הכל צלח כמו שרציתי, לימדתי את עצמי ליפול ולקום.. כמו "נחום תקום"..
כאמור, ימים לא פשוטים עברו עלי וכל הזמן ידעתי שאני ראויה לטוב,
השתדלתי לשמור על שמחת החיים שלי (כי בלעדיה אני אבודה ממש),

וידעתי, כל הזמן (כמעט) ידעתי שזה זמן למידה עבורי, שמשהו נפלא יצמח מההתנסות שלי. שאני זו שזימנתי לי את הדרך הזו ולא לשווא.

יש להכל סיבה, גם אם לא תמיד היא נהירה לי., במהלך השנים ראיתי שלפני יום ההולדת שלי מופיעים דברים לא פשוטים בחיי, כמו להכעיס במקום יום הולדת שמח, חוויתי הרבה פעמים יום הולדת מעיק, כבד, רחוק משמחה.

עד שהבנתי, יום הולדת הוא עוד זמן לניקוי, לזיקוק העיקר, להיפרד מהמיותר.
אז וודאי ש'קורים דברים'. וטוב שכך. אני אדם של שינויים של תנועה ולא תמיד זה קל,
גם אני מתעייפת מזה לפעמים, אז מהצד נראה אולי שאני בוחרת בדרך הקשה..

אולי. אבל זו הדרך שלי. דרך שמזמנת שינויים והתחדשויות.

ואז קרה משהו נהדר-
הגעתי ליום ההולדת השנה ממקום אחר לגמרי.
שלמה, שמחה, רגועה. וואו. וואו.
הפעם לא קשה, או לפחות לא נחווה קשה.
ורואה שכנראה מיישמת את מה שמלמדת. למדתי (ועודי לומדת) להרפות.
לשחרר באמת.
לומדת ליהנות מהדרך מבלי אפילו לדעת שאגיע אל היעד.

וטוב לי כך.

חשבתי על זה. כמה לחץ אנחנו מכניסים לחיינו ואז גם מאמינים שהוא נחוץ לנו, ממש לקיום.
כ"כ מיותר. לא רואה איך לחץ (או ביקורת/ שיפוטיות/כעס) מקדמים אותי במשהו.
השנתיים האלה עזרו לי להיות מדויקת עוד יותר בבחירות, בהחלטות, בדרך שאני מופיעה החוצה.
בדרך שאני נושמת ומקבלת את עצמי.

השנתיים האלה הולידו באופן ברור את גישת הספירלה, את הצורך שלי להביא אל העולם את התובנות שלי לדרכי התמודדות עם מצבי הרוח, את התובנות שלי למה הם בכלל חיי מודעות, את התובנות שלי לדרכי פעולה, לכלים יישומיים ויותר מכל את התובנות שלי לכוחה של הבחירה.

כי אין דרך אחרת. אנחנו בוחרים כל הזמן וראיתי כי יש דרך, ממש מודל שפיתחתי, להקלה בבחירה מדויקת לנו. כ"כ ברור וחד. כמו שאני- חדת הבחנה.

גם לי היו (ובטח עוד יהיו) רגעים שרק רציתי להתכרבל בכאבי/דאגתי/כעסי..
וזה בסדר. לרגע.  אבל מה אח"כ? זה הרי לא נעלם מעצמו ואולי רק מתעצם –
ככל שאני נותנת לקושי מקום כך הוא נוכח יותר.

ולא רציתי יותר.

בוחרת בטוב. וזה מחייב אותי לעשות טוב. לי ולסביבתי. ככה זה. ואז גם זה מתעצם וזה כיף גדול לראות ולהיווכח שהכלים עובדים..

ואת זה מבקשת להביא לעולם. לא להישאר עם זה רק ביני לביני. כי אם מצאתי משהו טוב, למה לא לשתף אותו?

וכך נולד לו קורס גישת הספירלה, 10 מפגשים נפלאים שבאו אל סיומם שבועיים לפני יום הולדתי.
כדי שאתפנה ללדת את הקורס הזה כסדנת סופ"ש. ספירלה בסוף שבוע
והיא כבר כאן. ואני מצפה לה באהבה והתרגשות.
ובו זמנית משחררת את אחיזתי ממנה.

היא תצטרך להיוולד, כבר אין מנוס, אבל יכול להיות שהצירים היו צירי שווא,
יכול להיות שהיא צריכה 'להתבשל' עוד קצת.
ואני נושמת ומרפה. היא תיוולד בזמנה המדויק.
ואני אקבל אותה באהבה.

אז, כן, היא תוכננה לסופ"ש ה-25-6/1/13, ואם לא יהיו מספיק מקבלי פנים לה, היא תתעכב..

היא ראויה שיקבלוה בשמחה. וכך יהיה.

ולכן, הזמנתי היא שתקח/י רגע זמן אמיתי עם עצמך.
ואם הדבר נכון לך, לפגוש את עצמך ממקום שונה ממה שהכרת עד כה,
אם מתאים לך לצאת עם כלים מעשיים להתמודדות עם האתגרים ומצבי הרוח,
אם מתאים לך הלו"ז.. אם מתאים לך להצביע ברגליים ובלב..

זו ההזדמנות.
דרך כאן – ספירלה בסוף שבוע
וכן- גם לכבוד יום ההולדת וגם לכבוד החגיגה הפרטית שלי על הדרך שלי והגילויים שלי- ההטבה של ההרשמה המוזלת בתוקף גם עכשיו ולא כמו שכתוב שם.

ויהיה כיף ללוות אותך בלידתך, ולהיות מלווה בלידת הספירלה שלי.

ימי חורף נהדרים.

באהבה

תמי

אני המנהלת שלי!

התפתחות ספירלית

להצליח לנהל את מצבי  הרוח, לשלוט בתנודתיות מצבי הרוח. 

תארו לכם איך זה מרגיש לו הייתם יכולים לפעול מתוך שקט ונינוחות..
תארו לכם איך זה מרגיש לו הייתם פחות תגובתיים באופן אוטומטי לכל מה שמופיע בחייכם..
דמיינו איך זה מרגיש לו הייתם משוחררים ממצבי הרוח ה'מפילים',
איך זה באמת מרגיש כשאתם מנהלים את חייכם ולא מצבי הרוח מנהלים אותם?

ראיתם את התמונה? הרגשתם?
אז זה אפשרי!

המקום של להיות כבולה במצבי הרוח, נתונה לכוחם, מוכר לי. 
נזכרת בו לא בכיף גדול, (אם כי בהכרת תודה).
מקום של העדר שליטה בחיי, בו כל משב רוח, כל הערה, כל דבר שקורה, או לא קורה כמו שאני רוצה, בזמן שאני רוצה- מפיל אותי, מנחית אותי לקרקע ברעש חזק.
באמת שלא הי לי שם כיף. 
זוכרת ימים שהייתי מסתובבת מדוכדכת, כאילו ללא סיבה, "הכל בסדר", 
ובתוכי תחושת ריק או עצב לא מוסברים.
"יש לך הכל" אמר לי פעם מישהו. נכון. מבחוץ היה נראה שיש לי הכל,
אז איך זה שלא הייתי מאושרת?!
(יצא לאחרונה  אפילו שיר כזה- "יש לי את כל הסיבות להיות מאושרת אז איך זה שזה עוד לא פה?"),
איך יכול להיות שלמישהו יהיה הכל ובכל זאת  משהו כל הזמן חסר?

ככה הייתי.

ולא שלא הערכתי את מה שיש לי. בטח שכן, אפילו מאוד, אפילו הייתי גאה.
וזה עדין לא עזר.

בו זמנית היתה בי הערכה וידיעה של הטוב יחד עם אי שביעות רצון. 
וואו, זה היה כ"כ מתסכל.

עד שהתחלתי באומץ רב לפגוש אותי באמת, מבפנים. העזתי לפגוש את המפלצות שבי.
העזתי לקחת פיקוד. במקום על אחרים- עלי.

ולא הרפיתי עד שמצאתי שקט.

עד שמצאתי נוסחה שעובדת לי. ואם היא עובדת לי סביר להניח שהיא יכולה לעזור גם לאחרים.
בדקתי וראיתי שאכן כן.

אז לאחר חבלי לידה ממושכים ולעיתים מייסרים, היא נולדה.

שיטת הספירלה. מתוך "החופש להיות".

ללמוד ולהתפתח מתוך הבנת חוק הספירלה, מתוך זרימה הרמונית עם חוק הספירלה
ללמוד ולהתפתח מתוך הבנה ש- החופש להיות- זו בחירה!

בחירה מודעת ואפשרית.

אחרי קורס של 10 מפגשים, הספירלה עוברת לפורמט סופ"ש.
סוף שבוע של מודעות ספירלית, של התפתחות ספירלית- אל החופש.

החופש להיות אתם! כפי שאתם.
יש לכם הזכות, יש לכם את היכולת, יש לכם החובה.
להיות אתם, רק אתם.
לדעת, להרגיש ולחוש שמצבי הרוח הם חלק מכם, חלק ממערכת ההפעלה שלכם-
שאתם מנהלים. אתם! לא הפוך.

וזה שחרור גדול להיות מנהל ולא מנוהל.

הנה מה חלק שאמרו משתתפי קורס הספירלה:
"עזר לי להרפות ולשחרר וזה מדהים איך שזה משפיע גם על הסביבה..
wake-up call אולטימטיבי.."

"אני ערה לגבולות שלי, נותן מרחב של חופש בחירה, יכולתי ליישם תוכן מנושא אחד לנושא אחר.."

"מחבר אותי לעצמי. מזהה 'פיין טיונינג' שאחרת לא מגיע. מסוגל להוציא מעצמי את מה שאני רוצה, שלם עם עצמי".

"כשאני בחופש- השמים הם הגבול.. אני רואה כל דבר כאפשרי. עצם ההתמקדות בנושא פותחת את האפשרויות".

והנה שוב הקישור לכל הפרטים וההרשמה.

מזכירה שההרשמה המוקדמת היא עד 10.1.13
ו- העבירו הלאה לאנשים יקרים לכם- הם ישמחו שאיכפת לכם מהם. 

טילי התעוררות במקום טילי מלחמה

רוחות מלחמה.
איך שאנחנו טובים בזמני חירום,
לפעמים נדמה לי שאנחנו ממש חיים מהזמנים האלה,
כי מה נעשה עם השגרה? עם השקט?
נצטרך עוד, חס וחלילה, לטפל במה שבאמת צריך לטפל בו.. 

לי זה מציק, מקשה עלי לנשום,
ומבלי להיכנס למה נכון לעשות ואיך ומי צודק..
אני מאמינה שכולם רוצים לחיות, בנחת. 

אני מאמינה שאנשים שפתוחים לתדרי ריפוי
יכולים לעשות שינוי בעולם.

דברתי עם חברה שאמרה-
הלוואי והיינו יכולים להפוך את הטילים לטילי התעוררות.
איזה רעיון גדול. 

הלוואי.

הלוואי והיינו יכולים להכניס קצת דעת, נשימה,
בקצוות. במי שחשכו עיניו מראות.
הלוואי ובאמת היה אפשר ליצור מצב להידברות,
למגע של לב,
למגע נושם של טוב.
הלוואי.

הלוואי ושפת הלב היתה יותר מדוברת משפת הכוח.
הלוואי.
הלוואי והיינו יכולים לעצור את החורבן שאנחנו יוצרים במו ידנו.
הלוואי.
הלוואי והבחירות האישיות והלאומיות היו יותר קשובות לתדרי היקום
ולפעולה מותאמת להם .
הלוואי.
והלוואי והיינו קצת פחות מונעים ע"י הפחדה ו"מציאות"
וקצת יותר מהלב וה'תמימות'.
הלוואי.

תהליך מודעות זה לא רק דיבורים רוחניים,
זה חיים הלכה למעשה.
הלוואי ונהיה כולנו פתוחים יותר להתבונן, במודע, בכוונה-
לאמת הלב,  לטוב, לחיבור פשוט ואוהב.

מאלחת לך, לכולנו טוב ושקט.

שולחת הפעם מדיטציה שקראתי לה ריפוי פצע.
ו- הסבר, התנצלות קטנה, לא הצלחתי להתגבר על הטכנולוגיה,
למרות שניסיתי ממש.. ורציתי לשלוח בלי עיכוב,
אז סליחה שאין תמונה, במילא עדיף בעיניים עצומות..
ולחצי שניה מופיעה שם ילדה בשדה פרחים.. זו אני,
בימים שעוד הכול נראה לי פשוט.
אז, הנה המדיטציה באהבה ממני. 

ימים טובים
והרבה אהבה. 

תמי דגים

החופש להיות

 

מה קורה לך? תהיי כבר מציאותית!

מה קורה לך? תהיי כבר מציאותית!

כמו צורחים עלי מכל עבר Wake-up!! את לא רואה? את לא מבינה איך העולם הזה מתנהל? מה קורה לבחירות שלך?!

שאלתי את עצמי אם אני מכשילה את עצמי או קשובה לעצמי ונאמנה למה שאני שומעת, ברמות שנראות לעיתים הזויות ל'מציאות'.

אז זה הסיפור, אני כבר לא בטוחה שיש 'מציאות', ולא, לא איבדתי קשר עם החיים. להיפך.
המציאות כל הזמן מתחלפת לי, מה שידענו כ'עובדות' מדעיות בעבר מתגלה כאחר פתאום, דברים שלא ידענו על קיומם נחשפים במלוא עוצמתם עכשיו.

וזה מבלבל אותי.

לפעמים לא בטוחה במה נכון. ומה זה בכלל נכון. נכון למי? מתי? וה'נכון' הזה כל הזמן זז לי, משנה כיוון.
אז איך אדע? איך אדע שאני פועלת נכון או אולי מכשילה את עצמי.

למה מכשילה? כי אני לא יודעת לזייף. לא עם חברות, לא עם גברים, לא בעבודה.
אף פעם לא ידעתי. שקופה. וישירה.
אני לא יכולה לעשות 'כאילו' (למרות שעם השנים למדתי פשוט לשתוק, אבל מי שמכיר אותי יודע שעדין רואים עלי כשמשהו לא נראה לי..),
התחושה שעברה עלי בחודש האחרון היא שאולי אני פשוט לא מתאימה לכללים, לנוהגים המקובלים,

הכול צריך להיות לי אחר, מיוחד, מרגש, מחובר, שלי. חופשי לשיקול דעתי. שלא יעזו לגעת לי במרחב שלי..

אני בלתי ניתנת לביות. אולי זו טיפשות כי המחירים לא תמיד כייפים.

כשהייתי קטנה אמרו לי שאני עקשנית ואולי גם כעסו על זה. זה בטח לא נוח להורים.
אח"כ נולדה לי השכפול שלי, ילדתי המהממת, שיודעת היטב מה היא רוצה וגם משיגה את זה. והבנתי.
הבנתי (גם) דרכה את העצמאות שלי והשתדלתי ככל יכולתי לא לביית אותה (וחוויתי כהורה כמה זה לא פשוט), ראיתי את הייחודיות שבה, ובי, הערכתי את העוצמה שבידיעת דרכה, שבידיעת דרכי שלי, והבנתי שתפקידי לטפח את הייחודיות הזו שלה, שלי.

הבנתי שאסור לי לביית אותה, שאסור לי לצמצם או לגדוע את העוצמה הזו, שתפקידי לטפח ולהעצים אותה עוד. שתרגיש ייחודית בכל רגע ורגע,
שתדע שהיא יכולה להשיג כל מה שהיא רק רוצה. וגם אני.

וכשאני כותבת את זה אני מתרגשת, מתעצמת ובו זמנית חוששת. אבל מה עם החיים? עם המציאות?
"צריך גם לדאוג לעצמך", "צריך מקצוע טוב", "ככה זה בעולם הבוגרים", "חלומות זה יופי אבל שים בצד עכשיו, תתבגר".

כמה זה מפחיד ומטלטל.

כבוגרת, סה"כ די אחראית, אני יודעת שאל לנו, כבוגרים לוותר על החלומות שלנו, אדם בלי חלום הוא כאדם ללא רוח חיים. אפשר בכל גיל להתחיל, אין לזה פג תוקף.

יש לזה, כמו לכל דבר תג מחיר.

נזכרת שבתחילת הדרך אמרו לי שיש מחירים לשלם.. היום אני כבר מנחה אחרים להסכים לאותו תשלום – שלא תמיד ידוע מראש.

זה אף פעם לא קל.

אנחנו בדרך כלל לא נהנים לשלם. הממ, בעצם, יכולה לחשוב על כמה קניות שלי שממש נהניתי לשלם.
ומה כשהמחיר מעורפל יותר או מתגלה רק אח"כ? זה כבר קצת פחות פשוט.

אבל האם אכנע לאזור הנוחות שיצרתי? האם אפסיק להקשיב למה שבוער בי רק כדי להתאים עצמי למה שאולי אני חושבת שנראה נכון? מקובל? למה שאולי אחרים מצפים ממני?

האם זו מרדנות של גיל 17 שעוד לא נרגעה? טיפשות, לא עלינו? עקשנות מעצבנת וחסרת מנוחה?

או האם זה הקול הפנימי האישי האמיתי שלי? האם זו באמת האמת ועד לאן זה עוד לוקח?

אין לי תשובות מחץ לעניין הזה. אני רק יודעת שהחיים משקפים לי את מה שאני חושבת עליהם, עלי.

אני רק יודעת שכשאני מסכימה להתבונן בלי מסכות אני מגלה את השקט שבי, את הכוחות שבי, את העוצמות האלה שלפעמים שכחתי וקיבלתי את ביתי כדי להיזכר.

את היופי הזה, שכשאני מחוברת אליו הכול זורם הרבה יותר בפשטות ובנחת, גם הקשיים שלי.

חזרתי ללמד החודש, חזרתי אל הסטודנטים האהובים שלי, התחלתי ללמד גם בבית – וטוב לי.
ההתרגשות שבכל שיעור ואחריו, העונג של להעביר- ללוות אנשים אל עבר השמחה והאהבה שבהם,
היכולת באמת לחולל שינוי ולהשפיע לטוב. אין על זה. (משתווה כמעט להתרגשות ולשמחה שיש לי מהחורף..).

שפר מזלי לעשות את מה שאני אוהבת, את מה שאני טובה בו.
אני צועדת להגשמת החלום שלי !
ומזכירה לעצמי את זה בימים שקשים לי יותר, כשהתנועה איטית מידי לטעמי,
כשכבר אין לי סבלנות, כשאני נזקקת לעזרה.

אני צועדת להגשמת החלום שלי.

ואני תומכת באחרים לעשות את אותו הדבר בדיוק.

כי ללא חלום להגשים, אנחנו נטולי חיים.
(אה, כן, ובדרך להגשמת החלום- מותר לך, ראוי לך וכדאי לך גם להתפרנס.)

באהבה
תמי

מי הזיז לי את הגבינה?!

שוב הזיזו לי את הגבינה..

עד שמֲתרגלים למשהו, זה כבר בתנועה, משתנה. כל הזמן צריך להתאים את קצב הנשימה מחדש.

כשאני עייפה אני יודעת שזה הרבה מעֵבר ליום עמוס. כן, החיים לעיתים אינטנסיביים, עמוסים, תקופות יותר,תקופות פחות; אבל עייפות שנזרקים בשמונה וחצי בערב, יום אחר יום, קשורה למשהו אחר.. משהו כנראה זז.

מה קרה? מה שוב השתנה?
שוב, לרגע, היה נוח ואני נדרשת לצאת מאזור הנוחות? כבר? היה נעים דווקא..

אני מגלה כל פעם מחדש כמה חשוב להתאים את הקצב, את ההסתכלות, את הפרשנות. לכוון מחדש את הג'י-פי-אס הרגשי שלי.

מעייף הרבה יותר (לי) להיאבק במציאות מאשר לזרום איתה.. יותר קל לשנות לכיוון הרצוי לי מתוך רוגע וקבלה מאשר מתוך מלחמה.

נורא מעייף להילחם. מעדיפה להרפות.

וזו שוב בחירה. לראות במה אני נלחמת, ממה עוד לא הרפיתי, מה עוד מבקש קבלה מוחלטת בחיי, כך שאוכל לנשום בקלות ובשמחה.?

לאחרונה מגיעות אלי נשים שמתגרשות עכשיו, כמו קריאה להכוונה, לדיוק נוסף בדרך הזו של הנפרדים והנפרדות. חשופה פתאום לסיפורים אחרים, לכאב שכבר שכח בי, לכעס שכבר עובָד..

והנה אני, 3 שנים, כמעט, אחרי. נמדדת שוב איפה אני עם התהליך הפרטי שלי, דרכן- דרך הסיפורים שלהן, דרך ההתמודדויות שלהן.
ואני מתבוננת על הדרך שעשיתי, על הבחירות, על הדרך שכל אחת מהן חושפת בפני, על הבחירות שלה.

האם תעשינה את הדרך בנחת או מתוך הכאב תבחרנה בדרך של נקמה ומלחמה?
האם תסכמה לגעת בכאב, בעלבון, בזעם, על מנת לצאת לחיים חדשים, שלמים וטובים יותר או תבחרנה להתבוסס בהרס העצמי של להיות צודקת?! (זה כמובן לחלוטין נכון גם לגבי גברים).

מתבוננת איך בעקשנות אנשים מסרבים לראות, לקבל, את מה שהמציאות מראה להם כ"כ חזק, איך לא מניחים לדפוסי הזוגיות ולמרות שכבר אין 'יחד' מתנהלים עוד לפי מה שמוכר.

ביירון קייטי, מחברת "לאהוב את מה שיש" כתבה- כשאתה נלחם במציאות אתה מפסיד רק 100% ממנה..
מדהים כמה שזה נכון.

הגבינה זזה כל הזמן ואין טעם להמשיך לחפש אותה איפה שהיתה לפני כן. (הספר- מי הזיז את הגבינה שלי.. למי שלא קרא- כדאי).

קשה לכם עם שינויים? יופי! אתם לא לבד. לכולם זה לא פשוט כי זה מערער אותנו. דורש מאיתנו הערכות מחדש, כיוונון מחדש. ואנחנו בכלל רוצים שקט.. שקט זה לא להיות חסרי תנועה.
להיאחז באי שינוי, להתעקש להישאר איפה שכבר לא רלוונטי, מאוד מקשה על החיים.
יותר קשה מהשינוי עצמו.
הכל משתנה כל הזמן. ליותר נוח, פחות נוח, זה לא משנה את העובדה שהכל זז. כל הזמן.

אנשים זזים מקשר ארוך, אנשים מפוטרים, 'פתאום' חולים, עוברים משבר כלכלי, רגשי,
משהו שהיה לגמרי בטוח עבורינו, לגמרי ברור וחשבנו שהוא לתמיד- פתאום כבר לא.
אין רגע שאין בו תנועה.
ואנחנו מה עושים עם זה? קודם בהלם, לרוב, אח"כ כועסים, מתווכחים, מנסים בכל כוחינו להחזיק את המוכר, 'לחזור לשיגרה'. תגידו איזו שיגרה?
אנחנו מפעילים את כל הכוח בלהתנגד למה שמתרחש בחיינו עד שאנחנו כבר לא חיים את חיינו..

אנחנו אומרים לעצמנו שאנחנו חייבים להבין. אם נבין אז נרגע. כאילו.
יש דברים שלא ניתנים להבנה מיד או בכלל והם עדין קורים!

אנחנו ממשיכים לספר לעצמנו ולאחרים את אותם סיפורים, שנים על גבי שנים. את אותם תירוצים או הסברים, מנסים לעשות סדר.
איך זה בדיוק מקדם משהו או פותר משהו? זהו, שזה לא.

מה אני מציעה?
להתבונן רגע על החיים, כמו מהצד, מעמדת תצפית על עצמכם, ללא שיפוט, ללא פרשנות, רק לצפות. כאילו אתם צופים במישהו אחר.
ולראות, מה השתנה, מה מבקש מכם שינוי כעת. מה כבר לא עובד לכם כמו שהכרתם קודם.

ולחכות. רגע להמתין, בנשימה, בלי לקחת כל החלטה, מבלי להזיז כוחות עדין.

לצפות, לבחון, ואז בשיקול דעת ובנשימה טובה לבחור. לקבל החלטה. (או לא..).

כל כך הרבה תלוי בפרשנות שלנו למה שקורה לנו, עד כדי שזה משפיע על מה שיקרה לנו.

שעורי הספירלה כבר בתנועה וזה כיף גדול עבורי.
וגם שם מתרחשים שינויים, וזו האחריות שלי לבחור את התרגום להם, וזו אחריות שלי לבחור מה אני עושה עם זה.

השיעור הקרוב, בראשון הקרוב 4.11, הוא בנושא בחירה. נדבר גם על המשמעות ועל ההבדל שבין ספירלה ומערבולת ואיך זה קשור לחוקי היקום ולתנועה בחיינו.

מאחלת לך טוב. כי מגיע לך.
תמי

קרוסלה או ספירלה ומצב הרוח

קרוסלה או ספירלה ומה זה עושה למצב הרוח שלי?

אני כותבת הרבה על התנודתיות, על הגלים, על המעברים בין הקצוות שלנו.
וכל אחד והקצוות שלו, זה לא ככ משנה ההבדל ולמי יותר מטלטל, עצם התנודה מטלטלת.

חשבתי על ההבדל שבין קרוסלה וספירלה.
קרוסלה נעה בכיוון אחד עפ"ר בקו אופקי אחד, חוץ מהאקסטרימיות ממש.
ספירלה לעומתה, נעה מעלה –מטה, במרחק שונה מהמרכז (הגלים ברדיוס משתנה), והיא פתוחה.

ומצב הרוח? מה הוא יותר? פתוח או סגור? דינמי, משתנה, או נע באחידות?

הנה התנודה שהיתה בי לפני יומיים  וגם על הבחירה מה לעשות איתה;

קמתי בתחושת כבדות מחלום מעיק ובתחושת עומס דברים ש"צריך לעשות".
קפה מול הנוף, כמה נשימות, שסיין נפלא עם חברה, תחושה אחרת לגמרי, חדשה, נינוחה והודיה עצומה על היותי מסוגלת לשנות תדר בכזו קלות.
ואז, בהפתעה ים עם חברה אחרת. האמת שאני לא זוכרת מתי ראיתי את הים התיכון במצב כזה, זה היה הכי קרוב לחופי סיני. משהו מהמם. צלול צלול, נקי, אפשר היה להבחין בין גווני הכחול של המים. והמים- צוננים והשמש מלטפת, וואו, ממש קתרזיס.

יום מופלא לכל הדעות. הבית שקט, יש לי זמן לעצמי ולכתיבה.. אלוהי

– טלפון שממש "ביאס" אותי. והופ- בשניה נעלם הים.. הלכה המקלחת המפנקת.. איפה השמש הנעימה?!
ומיד- באיבחה חותכת, אני שומעת את עצמי- "תתבונני."
זה כל כך פשוט (אחרי שנות תרגול עקבי), לבחור. לבחור.

האם אני נעה עכשיו כמו קרוסלה ונותנת לאירוע חיצוני, סתמי ולא משמעותי, לסחרר אותי? לטלטל אותי לכדי עצבות מיותרת?

או שאני בוחרת לזרום עם תנועת הספירלה? ומיד לראות איך הילדה שבי מרגישה, איך האישה שבי מרגישה, מה הן אומרות זו לזו, לראות איך נושא מסוים בחיי מופעל, משפיע ומושפע מנושא אחר ואיך יחד הם מייצרים תנועה חדשה בי?

הספירלה מרגיעה אותי, הקרוסלה מסחררת אותי עד בחילה. (אין סיכוי שתמצאו אותי על קרוסלות!),

הספירלה מרגיעה אותי כי ההבנה היא שהכל בתנועה, בזרימה כל הזמן, וכל עוד אני נושמת עם הזרם אז הכל בסדר. כשאני בהתנגדות לספירלה.. אז מתחילות הבעיות.

הספירלה מרגיעה אותי כי זו תנועה של ריקוד, עגול, רך. ריקוד החיים.

זו תפיסת עולם שגיבשתי לכדי מתודה טיפולית, והיא נלמדת ממש עכשיו. מההתחלה. נגיעה בכל תחומי חיינו דרך ההסתכלות הספירלית.

נותרו 3 מקומות לפיילוט החינמי.

21.10.12 ביעד. מחייב הרשמה.

הנה הקישור. מוזמנים בחום לקחת חלק, להעביר לחברים.
הרבה טוב.
תמי

סוכות וספירלה?

חג האסיף.
אוספים את היבול, נאספים פנימה.
יחד עם התבואה והיבולים, גם אנחנו,
אוספים את פירותינו,
וכמו בסיום מחזור חקלאי, עם תחושת שמחה,
נערכים לקראת מחזור חדש של עבודת אדמה וזריעה.

מה נזרע השנה?
מה נרצה לקצור?
כל כך הרבה טמון בזרעים, בתנאי גידולם, במים.
המים.
למים משמעות נוספת מלבד ההזנה,
הם שוטפים, מנקים,
מאפשרים לנו להשיל את המיותר.

מה נבחר להשיל?
ממה נתנקה?

אז מלבד כמובן חג שמח,
מזמינה אותך להתחבר לקשר ללימודי הספירלה
שמתחילים ב-21.10.
הנה כל הפרטים
יש להירשם ולחזור אלי במייל חוזר
(עם שם, מייל, כתובת דואר וטלפון)

חוג הספירלה

אתם מקבלים ממני מיילים- הגיגים כבר זמן רב, (האמת, מדצמבר 2010!), חלקכם הצטרפתם אולי רק לאחרונה ולומדים להכיר אותי.

הפעם אני רוצה גם להכיר אתכם, אין כמו קשר אישי!
ולכן- פותחת את ביתי ל-10 אנשים, כהתחלה, להצטרף אלי ללימודי הספירלה.

מה היא הספירלה? גישת טיפול- התפתחות שפיתחתי במהלך הזמן שמשלבת את תובנותיי וניסיוני בכל מה שקשור לתהליכי מודעות והתפתחות ומשלבת את הכלים המעולים שאספתי.
כלים רבי עוצמה, מחוללי שינוי- לחפצים בשינוי, כמובן.
גישת הספירלה אומרת  שאנחנו נעים במעגלים, אינסופיים ובנוסף אנחנו חוזרים ונעים באותם מעגלים שוב ושוב

תנועת הספירלה היא החשובה-
אנחנו עולים ויורדים בה לסרוגין, נעים בין שמים וארץ, בין תכנים, מעגלים, קיומיים, גשמיים ובין תכנים, מעגלים, רוחניים יותר.
הספירלה היא אינסופית, תמיד בתנועה, אנחנו תמיד בתנועה,
אך בשונה ממערבולת (שזו למראית עין אותה תנועה), המערבולת שואבת אותך למצולות ובמהירות ואם תתנגד זה רק יקרה מהר יותר..
הספירלה היא תנועה פתוחה, נושמת, תנועת הספירלה רכה, בקצב שלך, מצמיחה.
הבנת חוק הספירלה מביא שקט כי אנחנו יודעים שאנחנו בתנועה כל הזמן, בשינוי כל הזמן

מתוך כך נולדה בי גם ההגדרה המעודכנת לגבי עצמי- בהיבט המקצועי-
אני מורה לשקט ולאהבה.

עוזרת למצוא את השקט
עוזרת להתחבר לאהבה.
וכמה כיף שיכולה לחלוק את כל הטוב הזה עם העולם. איתך!.

מזמינה אותך להתנסות בחוויית למידה אחרת, חווייתית, מאפשרת, מחברת- אותך לעצמך!
כדי שיהיה לך טוב, כדי שיהיה לך עוד יותר טוב.

10 שיעורים שמתחילים ב-21.10.12,
ימי א' בבוקר בין 10:00-12:30, 
ביעד, משגב
בחינם!. כן, ללא עלות!
רק דונה (תרומה כטוב ליבך/רצונך).

יש כבר 4 נרשמים. יש מקום לעוד 6 בלבד!.

על מה נדבר? 
על הפחדים המעכבים
על האוטומטים שלנו
נגלה מי אנחנו ומה החזון שלנו
נקבל כלים עדכניים ומדוייקים להתמודדות, גילוי ושינוי

ובחינם!
למה? ככה!.
כי אני בחגיגת נתינה
כי אני רוצה לפגוש אותך
כי אני יודעת שאני יכולה לעזור לך להתקדם

יש צורך להירשם כדי שאוכל לעדכן בפרטים.
יש המלצה להפיץ בין יקיריך. 

חג נהדר ושמח

תמי דגים

החופש להיות