"סליחה, כמה עולה קילו אושר?"

כמה עולה ק"ג אושר?

זה לפעמים מרגיש כמו המרדף אחרי הזהב של תקופת המערב הפרוע..

אושר, אושר, אושר.

מה לא נעשה כדי להגיע אליו? כדי להחזיק בו ולו ולרגע..

נגעת בו פעם?! הרגשת אותו פעם, ממש?
הוא חמקמק, נכון? רגע פה ומיד פורח.
אנחנו חושבים שהוא מצוי בכל מיני 'דברים' או אנשים, או אירועים- מצבים בחיים.

אולי גם. קצת. פה ושם.
כשזה קורה זה בעיקר נחווה כהקלה או שמחה,
אבל אושר? מה זה אושר?
(שמת לב שכשאומרים מילה הרבה פעמים היא הופכת מצחיקה?)

מתי מורגש אצלך האושר?

אני רוצה לספר לך סיפור:
כשהייתי ילדה הייתי מדמיינת המון, חולמת בהקיץ?
לא ממש הייתי ילדה חולמנית,
דווקא מאוד אנרגטית ומלאת שמחה (ככה זכור לי), ומדמיינת.. שעות.
הייתי ממציאה סיפורים, ממחיזה אותם עם הבובות שלי, צוחקת איתן בוכה איתן,
כועסת עליהן, מרפאה אותן. עולם שלם.
והיה לי ממש טוב.
אני חושבת שהייתי מאושרת. ידעתי שטוב לי.

כשגדלתי, משחקי הדמיון, העולם העשיר שהיה לי, נדחק הצידה,
כי 'גדולים מתנהגים אחרת', שכחתי את העושר היצירתי שחייתי בו,
יותר מזה- איכשהו, ולא משנות כרגע הנסיבות,
קיבלתי ואימצתי את המסר ש'זה לא רציני'.

לאט לאט נעשיתי רצינית.. ופחות שמחה. הרבה פחות שמחה.
עשיתי דברים רציניים שאנשים בוגרים עושים- הלכתי ללמוד, התחתנתי, הקמתי משפחה,
רכשתי מקצוע, עבדתי ועוד עבדתי. ושכחתי.
שכחתי לדמיין. שכחתי להקשיב ללב שלי, של הילדה הקטנה שהייתה כ"כ שמחה.
רגעי השמחה היו במסורה; כשרקדתי או כשצחקתי בחופשיות את הצחוק הפרוע שלי, כשנישקתי את הילדים האהובים שלי, כששרתי.

ואז יום אחד זה קרה.
מצאתי את עצמי מדלגת על מדרגות האוניברסיטה, ממש כמו ילדה בת 5, מאושרת עד קצה נשמתי, כשביטלתי את לימודיי לתואר שני! הזוי. התקבלתי לתואר נבחר וביטלתי.
חזרתי מריטריט של וויפאסנה והייתה בי הכרה ברורה, חדה, של מה אני רוצה.
אולי לראשונה בחיי באופן כ"כ חזק. (ואין לי שום דבר נגד תואר שני, בחיי שלא. ויום אחד, כשיהיה תואר שני במה שאני רוצה לעשות, סביר שגם אחזור לאקדמיה).

אני חושבת שזו תחילת החזרה לאושר.

התחלתי להפסיק (?) לעשות מה שמצפים ממני. בהתחלה לאט, אח"כ זה תפס תאוצה.

התחלתי את מסלול הרפואה המשלימה, הריפוי הרוחי.
שלי ואח"כ של אחרים.

כמה טוב!!

סוף סוף חזרתי למחוזותיי.
הייתי אז בת 34. אחרי שנים רבות 'בגלות' המבוגרים, התחלתי לקחת את הבגרות שלי
ברצינות.

מאז- 12 שנים אני מתאמנת.
מתאמנת בלדמיין, מתאמנת ביצירת המציאות שלי. מתאמנת בלעשות לי טוב.

בדרך יש ה מ ו ן מהמורות. מלא! ואפילו קשות.
אז מה?
ונופלת. אבל כבר לא על האף. למדתי לשים ידיים לפני הגוף.

מתוך המהמורות מזכירה לעצמי את בקשת הילדה שבי, מזכירה לעצמי שהבטחתי להקשיב לה, מזכירה לעצמי שהיא אחראית על השמחה שלי.

זה לא מסלול של חוסר אחריות והאמת שגם לא בהכרח מסלול קל. זה המסלול שלי.

אני יכולה לעשות רק את המסלול שלי. לטעות בו, ליפול בו, להתבייש בו (לא מקדם), להתגאות בו (מאוד מחזק), ללמוד בו, לתקן ולהודות עליו.
כי כשאני עושה מסלול של מישהו אחר אני לא באמת חיה, ובוודאי שלא מאושרת.

האושר הוא באמת בי. ברור שיש נסיבות מקלות (נגיד.. כסף/בריאות/אהבה- השלם את החסר),
אבל האושר באמת הוא בי.
כשאני קשובה למה שטוב לי, בלי להיות מנוהלת ע"י מה שאחרים חושבים שטוב לי-
אז אני מאושרת.

והנה עוד משהו, מוזר ככל שיישמע,
אני מאושרת גם כשעצוב לי וגם כשכואב לי. ממש ככה.
כי את מה שמצאתי בי כבר אף אחד לא יוכל לקחת.

אני מאושרת במי שאני, כמו שאני, כי ככה אני.
וגם לך זה אפשרי.
היום אפילו יש לי את הדרך להנחות אותך לשם.

פווו, עד שהגעתי הנה..
וסוף סוף גם יכולה לכתוב על זה, בלי להתנצל.

טוב לי. אמן.

אז- האושר לא עולה, ואי אפשר לקנות אותו בשום מקום ועם שום דבר.
הוא בחינם, לכולם. גם לך.
מחכה להימצא מחדש.

טיפ קטנטן לסיום- להכרת תודה יש כוח עצום של ריפוי, כוח עצום של שינוי,
ממש להפוך מצב של ייאוש או דכדוך למקום יותר קל ונושם, יותר פתוח ושפוי.

ממליצה בחום לנהל יומן קטן של הכרת תודה.
לרשום בו יום יום. כל בוקר, את כל הדברים הטובים שכבר מצויים בחייך.
ויש כאלה. הרבה.
להודות עליהם מעומק הלב. לחייך כשמודים.

"ואני רק רציתי לשיר.."

אז הנה שיר של חסד.
כולנו זקוקים לחסד

ובקרוב- לימודי גישת הספירלה.

בינתיים ימים נפלאים של אושר וחסד
הרבה אהבה
תמי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s