האם הסנדלר באמת הולך יחף?

האם הסנדלר הולך יחף?
המשפט השגור הזה אולי שחוק ובכל זאת נמצא בשימוש נפוץ כל כך.
אנשים אוהבים להראות לך איפה טעית, איפה כשלת, כמעט שמחים שלך גם לא הלך..
וחשבתי על זה, זה הרי מייצר עוד מאותה 'נפילה'.
נותן עוד 'חומר' למוח לייצר עוד ממה שלא רצינו.
חשבתי על זה שאולי זה מרגיע את הפחדים של מי שמשתמש במשפט הזה, אולי זה לרגע אומר, הנה גם 'הוא' ככה, לא רק אני.
כאילו נותן לגיטימציה לכישלון או לאי ההצלחה.
אז האם באמת הסנדלר הולך יחף?
האם מעצם זה שהסנדלר מתקן גם את נעליו זה מצביע על יחפותו?
הכאב של ללכת יחף, כמו שאומרים, הוא עצום. הוא נחווה ככישלון שבכישלונות כי הרי 'אתה אמור לדעת..'
הוא עצום כי גם הציפייה מעצמך היא שתדע, הרי יש לך את הכלים..
זה מכניס לסחרור שאם לא שמים אליו לב בזמן זה יקשה על ריפויו.
חוסר הלגיטימציה להיות אותנטי חובק כמעט כל מקצוע וכמעט כל אדם ובאמת אני שואלת את עצמי, את מטופליי, את הסטודנטים שלי, כמה באמת, ממש, מותר לך להיות אתה?! כמה מותר לך גם להיות 'חלש'? ומה זו בכלל חולשה?
אנחנו תרבות שמבקשת מאיתנו להיות חזקים או להראות חוזק כמעט 100% מהזמן, והמחיר על כך מתבטא ביותר ויותר אנשים מדוכאים, חסרי שמחת חיים, נעים מכוח האינרציה ומנסים רק לשרוד.
מחיר די כבד ביחס למתנה האדירה שניתנה לנו- מתנת החיים.
והחוזק הזה הוא הרי מסכה. מסכה מאסיבית כמו בטון שאנחנו נושאים על עצמינו.
וכשיש עלינו מסכה- זה כבד.
וכשיש עלינו מסכה- אין אוויר.
וכשאין אוויר- אין חיים.
ואנחנו בוחרים בכל פעם מחדש לשלם את מחיר חוסר החיות. מתמיה ממש.
לא סתם אמרו המורים הרוחניים ש40 הוא גיל התבונה. גיל שבו עושים אולי חשבון נפש ראשון אמיתי על 'מי אני – מה אני- ומה אני רוצה'.
אנחנו בדור שיותר ויותר שפר מזלם של הצעירים לחיות בו כי גיל חשבון הנפש ה"מותר" ירד.
איזה יופי של התפתחות חברתית ורוחנית. כבר לא 'חייבים' לחכות לגיל 40.
מותר גם בשנות ה-20. ואפילו קודם. (ומותר גם אחר כך.. בכל גיל!)
ככל שאנחנו מתקדמים עם שנות ה-2000 כך הלגיטימציה לתהליכי מודעות הופכת רווחת יותר, אנשים כבר לא יכולים להתעלם יותר מהשאלות המנקרות בהם, אנשים כבר לא יכולים להתעלם מחוסר הנוחות ואי שביעות הרצון שלהם,
אנשים מבינים שהתעלמות מהסוגיות האלה עלולה לייצר מחלה פיסית- וזה כבר מחיר שלא כל כך מוכנים לשלם..
אנשים רוצים, ובצדק, שיהיה להם טוב.
ומותר.
ממש מותר. אפילו רצוי.
בחנתי את עצמי לאחרונה, בחנתי את רף הבושה/ פחד/ הסתגרות כתוצאה מממצב שהייתי בו. ברגע הראשון שלקח כמה ימים ארוכים.. אכן הסתגרתי ואפילו נבהלתי ובעיקר ממש רציתי לשנות את המצב- עצבות עמוקה ודאגה רבה.
הדבר הבא שראיתי הוא שאני אחרת הפעם, כל כך אחרת ממצבים דומים קודמים.
וזה שימח אותי והרגיע (קצת).
מה שהיה שונה היה הקבלה שהייתי בה. השקט בתוכי שנכח ונשאר למרות הכאוס החיצוני שהיה.
וזה חידוש מרענן.
מה שנקרא I walk the talk כי במקום להרגיש סנדלר יחף הרגשתי שאני נמצאת לגמרי במהות, במרכז של מה שקורה לי. והרי זו עבודת המודעות.
להיות נוכח. כאן ועכשיו. ולאפשר לעצמך להרגיש את כל מה שקורה.
אז היו מי שחושבים, בראיה מבחוץ, שזו "יחפנות". אני מרגישה נוכחות. מרגישה אמת.
המדהים הוא שזה מיד מחבר לכוחות, לעוצמות וליכולת ההתמודדות, למציאת פתרונות. מתוך מקום שקט- וכל כך לא יחף.
זה אפילו מצחיק- הציפייה הסמויה, ואולי לא ממש סמויה, היא שמי שעוסק בטיפול לא יחווה קשיים רגשיים..?
המשמעות של זה היא שמי שעוסק בטיפול לא יחיה?
כי אנחנו חיים כשאנחנו מרגישים. נקודה.
ובשביל להרגיש נדרש גם אומץ. להעיז 'להיות שם'.
זה גם המקום שגם מחולל תפנית. רק כשאנחנו מסכימים באמת להיות במה שיש, רק כשאנחנו מכילים בכנות את עצמנו, שם גם היופי והריפוי.
אז בפעם הבאה שבא לכם להגיד למישהו- הסנדלר הולך יחף'- תעצרו שנייה ותראו מה זה אומר לגביכם..
האם התעורר פחד מהמצב של זה ששיתף אתכם? האם זה פגש מקום אמיתי בתוככם שלא נעים להיפגש בו?
במקום להשליך החוצה את הפחד הזה- רק תישארו. תנשמו שם. לא תתפוררו- מבטיחה.
במקום זה תפגשו אמת בכם. אמת מעצימה- גם אם מכאיבה.
ויותר מזה- תישארו חברים, תומכים, למי שאולי זקוק לכם כרגע. והחברות היא בזה שלא תחלישו.
הסנדלר הולך יחף- זה כמו יריקה בפנים. זה מקטין ומשאיר את האחר בבדידותו. זה הפוך מחיבוק.
וזה מה שאנחנו עושים כשאנחנו נבהלים או חסרי אונים- זורקים החוצה. אז אל.
חיבוק תמיד עדיף.
הרבה אהבה
תמי

8 תגובות על ״האם הסנדלר באמת הולך יחף?״

  1. כיף לקרוא, אכן משהו שכולנו נתקלים בו, מבחוץ ומבפנים…ואחת הדרכים הבאמת מדהימות ופשוטות להשאר נוכח ולא פרוד מעצמך (ומאחרים), היא לנשום, ולהיות.

  2. תמי יקרה! דברייך מדויקים ואני נהנית לקרוא כל פעם מחדש. גם אני מוצאת את עצמי בודקת את נעליי מעת לעת, אך לאחרונה נזכרתי כי ללכת יחף מדי פעם יכול להיות כיף ומשחרר. כמו שכתבת "Walk the talk" והרי בדיוק על כך מדובר: לשחרר ולא להיות כל הזמן בשליטה, למצות את הרגש שמופיע, כדי לפנות מקום לאחד חדש שיגיע.
    תודה על הכתיבה הנפלאה שלך!

    1. תודה שירלי.
      נראה לי שזה האימון האינסופי שלנו.. ללכת בדרך. יחפים או עם נעליים,
      עם נעליים מצוחצחות או בלויות,
      העיקר ללכת,
      לראות את הדרך ולהסכים להיות בה ובכל מה שעובר עלינו.

  3. תמי יקרה,
    דברייך גרמו לי בפעם הראשונה לראות את המשפט "הסנדלר הולך יחף" באור אחר… אולי הסנדלר, שכל כך מודע לנעליים וגם למגבלה שהן מייצרות בוחר ללכת יחף, כי דווקא הוא יודע להעריך את תחושתה האמיתית של הקרקע שנוגעת בה רגל יחפה, חפה… חפה מכבלים, מהפרדות, ממסכות. בפעם הבאה שאשמע את המשפט הזה אענה: "וזו הדרך ללכת"…
    קראתי פעם על רופא ישראלי שמטפל ברפואה סינית, וגם על מישהי נוספת, שעשו קרחת בכוונה כדי לחוש יותר טוב את הגשם והשמש והרוח….
    יש משהו מקסים ביחפנות שאנחנו לא מרשים לעצמנו להרגיש כשאנחנו מתנהגים איך שמקובל, ואיך שצריך להיות, ואיך שאחרים מצפים מאיתנו. בדיוק כמו שהתחלנו לאכול סוכר לבן וקמח לבן כי הם נחשבו יותר והתרחקנו ממה שבאמת בריא… הסנדלר הולך יחף והוא מאושר!!

  4. תמי שלום,
    השימוש שבחרת לעשות בפתגם "הסנדלר הולך יחף" הוא במובן של "לכבוש גול עצמי" (מעולם הכדורגל), כלומר: להתרשל דווקא בתחום החזק שלך.
    אולם שימי לב: כשהולכים יחפים באופן קבוע, נוצרת סוליה קשיחה בכף הרגל, כזו שעמידה לתלאות הדרך (אבנים, זכוכיות ושאר מרעין בישין) ומאפשרת ל"יחפן" להיות משוחרר מהתלות בנעליים.
    רוצה לומר: הסנדלר היחף מנצל זאת כדי לגדל "עור של פיל" – להיות חסין בפני ביקורות (בעיקר ביקורות-לא-בונות).

    יוסי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s